סווטוניוס הוא היסטוריון רומי מהעולם העתיק. בין כתביו המפורסמים ביותר ניתן למצוא את הספר "חיי שנים-עשר הקיסרים" שעסק בקיסרות הרומית. 

זאת הפעם הראשונה שלי בירושלים. וואלה הופתעתי לרעה – חם פה בטירוף, אבל משום מה כולם לבושים בשחור. עד עכשיו למדתי על ירושלים רק מכתביו של אחד, הורדוס, שעליו נאמר שעדיף להיות חזיר שלו מאשר בנו. אבל ירושלים גורמת לי להרגיש בבית: יש פה מושבה יוונית, מושבה גרמנית, גבעה צרפתית – בקיצור, כל הפרובינציות שלנו. מה שמוזר בעיניי בירושלים הוא שיש פה הרבה יותר משני קונסולים, והכהונה שלהם נמשכת יותר משנה – מישהו מפקח על העניין הזה?

על כל פנים, הגעתי לאוניברסיטה בדרך רומית עתיקה, על קו 19 – היה יותר צפוף מאשר בישיבת הסנאט שדנה בהאלהה של יוליוס קיסר. בהיכנסי לקמפוס דרשו ממני אנשי המשמר הפרטוריאני תעודה מזהה. וואלה נעלבתי, אבל המשכתי לצעוד בנחישות לתוך הקמפוס ולחפש את אולם הסנאט, שם בתקווה, תיערך הצבעה בנוגע לחרפת המדרגות הנעות שלא עובדות. חשתי מבולבל – בעיניי יותר הגיוני ש-300 הסנאטורים יתכנסו באולם 300, אבל לך תבין ברברים. למרות הכל, אני מרגיש כאילו אני פה כבר מאאאתיים שנה. ירושלמי אורגינל. לכן, הופתעתי מהמבטים שננעצו בי מכל עבר; אני מניח שזה לא בגלל הטוגה, אלא בגלל שאני סלב של העולם העתיק.

לאחר דיונים ארוכים חשקה נפשי בדבר מתיקה, ומפה לשם התגלגלתי ל"מתוק בקמפוס". איזה יופי שמאפשרים לנשים לעבוד, בעבודה מכובדת כמו זו. תארו לכם כמה הופתעתי כאשר הוצעה לי מציצה באחד שקל כסף. חככתי בדעתי מה לעשות בהצעה זו, כאשר האדם גס הרוח שמאחוריי, בטח קוויסטור, צעק אליי: "אחי, אתה לוקח את הסוכרייה או מה?". עוד טעם התות בפי, ולאחר שאיבדתי את דרכי במסדרונות רוח, השמש ירדה על העיר. ירדתי אל מנהרת הגלדיאטורים, שם נאבקו הלוחמים, החיוורים למדי, על הזכות לנשום את ניחוחות קו 19א.

נותרו לי שעות אחרונות בעיר המשגשגת. המליצו לי לבקר באמפיתיאטרון-ירושלים, בקוריה ובשדה מארס. אך לבסוף בחרתי בטדי, אז יאללה בית"ר!                          

 

 

 

 

 

 

 

                       

 

מודעות פרסומת