ב-22 ביולי 2011, בשעות הצהריים, יצא אנדרס ברינג ברייוויק בן ה-32 מבית אמו שבאוסלו. הוא נכנס לרכב הוואן שהיה ברשותו ונסע לכיוון קרית הממשלה בעיר. בהגיעו לשם החנה את הוואן באין מפריע מתחת לבניין בו שכנו משרדי הממשלה, והלך לדרכו כשהוא לבוש כשוטר, חבוש קסדה וחמוש באקדח. ברייוויק נכנס לרכב סיטרואן שאותו החנה בסמוך לקריית הממשלה מבעוד מועד, ועזב את המקום. כעבור מספר דקות החריד פיצוץ אדיר את אזור קרית הממשלה; פיצוץ אשר הוביל למותם של שמונה אנשים, לפציעתם של מאות ולהרס רב.

ברייוויק, אשר שמע על הפיצוץ מפי קריין החדשות ברדיו, נסע אל עבר תחנת מעבורת שאמורה הייתה להוביל אותו אל אי בשם אוטיה, כ-40 ק"מ צפונית לאוסלו. באותו הזמן התקיים על האי מחנה הקיץ השנתי למאות צעירים ובני נוער, המזוהים עם מפלגת העבודה הנורווגית – מפלגת השלטון במדינה באותה השנה, בראשותו של ינס סטולטנברג. ברייוויק, שנוסף על מדי השוטר והאקדח נשא גם שתי מזוודות שתכולתן לא ברורה, שכנע את אנשי תחנת המעבורת כי הוא מוכרח להגיע בדחיפות אל האי; הוא טען כי נשלח על ידי מפקדיו כדי לאבטח את מחנה הקיץ, בשל הכוננות מפני מתקפה נוספת בעקבות זו שבוצעה באוסלו כשעתיים לפני כן.

250px-Statsministers_kontor_Office_of_the_prime_minister.jpg

(בתמונה: בניין משרדי הממשלה שהותקף באוסלו)

בהגיעו אל האי המתינו לו שני המבוגרים האחראיים של המחנה – המאבטח ומנהלת המחנה. ברייוויק עורר את חשדם של השניים, בשל העובדה שנשלח כשוטר בודד למשימה ובשל המזוודות שנשא בידיו. לאחר שביקשו ממנו שיראה להם תעודת שוטר, שלף ברייוויק את אקדחו וירה בשניהם למוות. אולם ברייוויק לא עצר שם; הוא פתח את אחת המזוודות שהיו ברשותו, שלף משם רובה חצי-אוטומטי בעל כוונת טלסקופית והחל להתקדם אל מחנה הקיץ ולירות לעבר הנערים והנערות – חלקם בנים ובנות של עובדים במשרדי הממשלה השונים – ששהו במקום באותה עת. בעקבות הירי החלו הצעירים לנוס לכל עבר, כאשר מסביבם מצוקים שיורדים אל מימיו הקרים כקרח של הים. חלק מהצעירים, שכלל לא ראו מי הוא היורה, חשבו את ברייוויק בטעות לשוטר שבא לסייע להם, וכאשר התקרבו אליו בבקשת עזרה קיפדו את חייהם. האי, שדרכי המילוט ממנו היו מוגבלות בעליל, הפך למלכודת מוות.

בשעה שברייוויק עושה ככל העולה על רוחו על האי וטובח בצעירים באין מפריע, הצליחו חלקם להתקשר להוריהם או למוקדי החירום ולדווח על המתרחש. הדיווחים הללו הצטרפו לדיווחים של אזרחים נורווגים, אשר התגוררו בסמוך לאי ושמעו את קולות הירי. העשן מעל העיר אוסלו עוד לא הספיק להיעלם לאחר פיצוץ מכונית התופת בקריית הממשלה, והנה מתקבל דיווח על מתקפה נוספת. בעקבות הדיווחים החלו אנשי היחידה המיוחדת של משטרת נורווגיה להיערך להגעה אל האי, אך לרוע המזל הם נאלצו להיעזר ברכבים במקום במסוקים, מה שעיכב משמעותית את זמן הגעתם לזירת האירוע.

לבסוף, כאשר הגיעו אנשי היחידה אל האי, השעה כבר הייתה 18:20 לערך. משמעות הדבר היא שבמשך שעה שלמה טבח ברייוויק בצעירים באין מפריע. בהבחינו באנשי המשטרה, חדל ברייוויק ממעשיו, השליך את נשקו ונכנע באופן מיידי. כך, בא הקץ על מתקפת הטרור הראשונה שבוצעה על אדמת נורווגיה, אך מהקטלניות ביותר שידעה יבשת אירופה בעשורים שחלפו מאז מלחמת העולם השנייה, אשר בסופה נספרו 77 נרצחים – 8 באוסלו ו-69 על האי אוטיה.  

לאחר מעצרו ובמהלך החקירה הראשונית, התברר כי הנשקים שהיו בידיו של ברייוויק הוחזקו ברישיון למטרות ציד. כמו כן, התברר כי המטען שהוטמן בתוך מכונית התופת באוסלו, הורכב מדשנים – שאותם החזיק ברייוויק בשל היותו בעלים של חברה חקלאית – מאבק שריפה ומחומרים כימיים, שאמנם עוררו את חשדם של פקידי המכס אשר התריעו על כך בפני המשטרה, אך לא נעשה עם זה דבר. במהלך החקירה גם ביקש ברייוויק להיעזר בשירותיו של עורך דין ספציפי בשם גייר ליפסטאד, אשר כלל לא הכיר את הנאשם, ונראה היה שלאורך ההליך לא הביע עימו כל הזדהות. ברייוויק מצדו טען כי ביצע את המעשים כנקמה במפלגת השלטון הנורווגית, אשר לדבריו אינה עושה דבר כדי להיאבק בהגירה ובהשתלטות האסלאם על המדינה. בטרם המתקפה הוא אף פרסם טקסט בשם "מניפסט 2083 – הכרזת העצמאות האירופית", שבו הוא יוצא כנגד הרב-תרבותיות הפושה באירופה וכנגד האיחוד האירופי, שלטענתו פועל להתאסלמות כלל האוכלוסייה האירופית ביבשת.

151.jpg

(בתמונה: אנדרס ברינג ברייוויק במהלך משפטו)

ההליך המשפטי בטרם הכרעת הדין נמשך כשנה, אשר במהלכה ניסה ליפסטאד, יחד עם שאר אנשי הסנגוריה, למצוא את הנתיב לזיכויו הבלתי-אפשרי של ברייוויק. תחילה הציג ברייוויק טענה מופרכת לפיה הוא פעל מתוך הגנה עצמית – כלומר, פעל מתוך רצון להגן על נורווגיה מפני השתלטות האסלאם, ולכן אין להטיל עליו עונש מאסר. בנובמבר 2011, לאחר שבאופן טבעי נזנח הטיעון הראשון, הובא ברייוויק בפני פסיכיאטרים מטעם ההגנה, על מנת לבחון את שפיותו של הנאשם. לאחר שיחה מעמיקה עם ברייוויק, קבעו הפסיכיאטרים כי הוא סובל מפרנויה סכיזופרנית. ליפסטאד, אם כן, החליט להפוך את אי-שפיותו לכאורה של ברייוויק לקו ההגנה המרכזי.

אולם כעבור מספר חודשים החליט בית המשפט לאפשר חוות דעת של פסיכיאטרים גם מטעם התביעה. אלו קבעו כי ברייוויק שפוי לחלוטין בדעתו וכי הוא "ידע בדיוק מה הוא עושה", ולכן כשיר למלא תנאי מאסר בכלא רגיל. וכך, ב-25 באוגוסט 2012, לאחר שהובאו בפני השופטת שתי חוות הדעת הפסיכיאטריות, ולאחר שנשמעו דבריהם של ברייוויק עצמו, של ניצולים מאירוע הירי ושל פעילים בכירים בימין הקיצוני שהתנערו מפעולותיו של הנאשם, הוחלט להטיל עליו עונש מאסר לכל ימי חייו – 21 שנים ברציפות, שלאחריהן אחת לחמש שנים יוחלט האם הוא עדיין מסוכן לציבור או שניתן לשחררו.

אירוע הטרור בנורווגיה אמנם בוצע על ידי נורווגי וכנגד נורווגים, אך מדובר כנראה על עוד חוליה בשרשרת התנגשות הציוויליזציות המתרחשת כיום, באירופה בפרט ובחלקים נרחבים של העולם בכלל, בין המערב ובין האסלאם. במקרים רבים מדובר על פעולות של בודדים, כפי שקרה בנורווגיה ובמדינות אחרות ביבשת בשנים האחרונות, ובמקרים אחרים מדובר על מאבק מאורגן יותר – הן במישור האלימות והן במישור הדיפלומטיה.

וקוריוז קצר לסיום. במאמר שפורסם בכתב עת נורווגי בשם NNT, טען הפרופסור אולה טוננדר כי ישראל היא שעומדת מאחורי ברייוויק, וזאת לכאורה על מנת לנסות ולשנות את השקפתה של נורווגיה בנוגע למזרח התיכון. טוננדר ביסס את דבריו, בין היתר, על כך שברייוויק הביע תמיכה נלהבת בישראל ובמלחמתה כנגד האסלאם הקיצוני בשטחה. אולם דבריו המרושעים של טוננדר זכו לביקורת חריפה בקרב התקשורת והציבור בנורווגיה, ונדחו בבוז גם על ידי משרד החוץ הישראלי.                       

 

                

                      

מודעות פרסומת