בשבועות האחרונים מתחוללת סערה פוליטית בישראל. אמנם אין במאמר זה שום כוונה לצלול למתרחש בפוליטיקה הישראלית, או לפחות לא בזו העכשווית, אך אם במנהיגים עסקינן ברצוני לקחת את הקוראים למסע ארוך בחזרה לספר שופטים שבתנ"ך. בעיניי, ספר שופטים הוא אחד המעניינים, המושכים והקשים ביותר מבין ספרי התנ"ך כולם. מאמר זה יתמקד בשלושה סיפורים מתוך ספר שופטים – שניים עוסקים במעלליהם של אהוד בן-גרא וגדעון, והשלישי עוסק בסיפור כללי שמייצג במובהק את מאפייני תקופת השופטים.

מבחינת האופן בו ערוך התנ"ך, נראה שספר שופטים מוקם בדיוק במקום הראוי לו. הספר ממוקם בין ספר יהושע שנמצא לפניו ובין ספר שמואל שנמצא אחריו. מדוע זהו המקום הנכון? אתם ודאי שואלים. ובכן, מיקומו של ספר שופטים נועד להמחיש את הדיסוננס העמוק בין התקופה המתוארת בו ובין התקופות הקודמות או המאוחרות לו. בתקופת יהושע, שקדם לספר שופטים, עם ישראל הונהג על ידי מנהיג שהצליח לאחד את כלל השבטים, הלך בדרך האל וניהל מפעל מוצלח לכיבוש הארץ. מן העבר השני ניצב ספר שמואל שבו לראשונה הומלך על העם מלך – הראשון היה כמובן שאול, שאמנם נתפס כאחד הגיבורים הטרגיים ביותר בתנ"ך, אך הוא היה החוליה הראשונה בשרשרת המלכים שאמורים היו לאחד מחדש את שורות העם ולהתמודד עם האיומים שהציבו בפניו עמים שכנים ועוינים. בתווך ניצב ספר שופטים, שבו מתוארת תקופת שפל בעם ישראל – היעדר מנהיג, חוסר אחדות עד כדי מאבקים אלימים בין השבטים, איבוד הדרך מבחינה רוחנית ולחץ מצד אויבים ותיקים ורבי-עוצמה; לחלקם היה חשבון פתוח מול עם ישראל על רקע אירועי עבר, ולחלקם היו אינטרסים אחרים שהובילו אותם לנקוט בדרכים אלימות.      

אף על פי שספר שופטים קודר, לא ניתן להתעלם מפעולותיהן של כמה דמויות מפתח המופיעות בו, כפי שיפורט בטור זה. כאמור, מנהיג מרכזי לא היה קיים באותה תקופה, ועם ישראל נאלץ להסתפק בהבלחות מצד אנשים פרטיים וכריזמטיים, אשר לקחו אחריות והצליחו להוציא את העם מהבוץ לזמן מה – לעיתים היה זה במצוות האל, ולעיתים הדבר נעשה מתוך תחושת שליחות אישית של אותן הדמויות. 

התושייה של אהוד בן-גרא

אהוד בן-גרא, שם שוודאי מצלצל מוכר לכל אוזן, הוא הדמות הראשונה. סיפורו של אהוד, שהשתייך לשבט בנימין, מופיע בתחילת הספר והוא קצר למדי. אהוד פעל בתקופה שבה קואליציה של שלוש ממלכות – מואב, עמון ועמלק – החלה לנגוס בשטחים מנחלות שבטי בנימין ויהודה, שהיו בשליטת ישראל. עגלון מלך מואב, ממלכה ששכנה באזור ירדן של היום, היה זה שהוביל את הקואליציה; הוא הביס את ישראל במספר קרבות ושיעבד את העם במשך שמונה-עשרה שנה. בתום השנה השמונה-עשרה עם ישראל, שניסה לרצות את עגלון, שלח אליו מתנה – "מנחה" בלשון התנ"ך – בידי אהוד. אולם לזה האחרון היו תוכניות אחרות; הוא החליט לנצל את ההזדמנות על מנת לסגור חשבון עם עגלון. אהוד היה שמאלי, והוא הגיע לארמון המלך כשסכין חגורה על ירכו הימנית – כזכור, נרתיקי חרבות וסכינים מותקנים על הירך הנגדית ליד החזקה. שומרי הראש של עגלון, שביצעו חיפוש על גופו של אהוד לפני שנכנס אל המלך, כלל לא טרחו לבדוק בצד גופו הימני, וכך הצליח להיכנס לחדרו של המלך כשהוא חמוש. מכאן, עולה שאלה מעניינת: מתי תופעת השמאליות הפכה להיות מוכרת? שכן מאופן החיפוש הגופני שביצעו השומרים נראה שהם כלל לא חשבו על האופציה שאהוד יישא כלי נשק בצד גופו הימני. על כל פנים, אני מניח שמאז, החיפושים הגופניים עברו שדרוג משמעותי.

לאחר הגשת המנחה טען אהוד בפני עגלון כי ברצונו לספר לו סוד – "דבר אלוהים לי אליך", כלשון הכתוב – מה שגרם למלך לבצע טעות קשה ולדרוש מכל שומרי הראש לצאת מהחדר. אהוד ניצל את ההזדמנות, שלף את הסכין ונעץ אותה בבטנו השמנה של עגלון, שתואר כ"איש בריא מאוד". שומרי הראש, ששהו מחוץ לחדר המלך, המתינו בסבלנות בשעה שאהוד ניהל מסע הימלטות הרואי בחזרה לשטח הידידותי. כשהבינו השומרים שמשהו אינו כשורה כבר היה מאוחר מדי; הם פרצו לחדר ומצאו את עגלון שוכב מת על הרצפה כשהוא מתבוסס בדמו. מותו של עגלון והבלבול ששרר בשורות מואב בעקבות זאת, דחפו את ישראל ליציאה למלחמה כנגד ממלכת מואב ולכיבוש שטחים נרחבים שהיו בשליטתה. פעולתו של אהוד גררה שקט למשך שמונים שנה, אם כי כאמור, היה זה שקט זמני בלבד – עד ה"עונג" הבא. 

המנהיגות של גדעון

גדעון, בן עמק יזרעאל, הוא הדמות השנייה. הוא פעל בתקופה שבה עם ישראל סבל הצקות מצד עם בשם מדין, אשר מקורו בחצי האי-ערב. המדיינים היו עם של נוודים; הם הגיעו למרחב של ארץ ישראל, יחד עם עמים נוספים כמו עמלק שלא פספס הזדמנויות להציק לעם ישראל, והתנהלותם משולה למכת ארבה – הם ובהמותיהם שדדו את היבול בארץ ודיללו אותו באופן משמעותי. בעקבות תחינותיו של העם לעזרה מאלוהים, הוא החליט להטיל למערכה את גדעון בן יואש משבט מנשה. בסיפור מתואר כי מלאך התיישב תחת עץ אלה בשטח שהיה בשליטת משפחתו של גדעון, בעוד זה האחרון "חובט חטים בגת, להניס מפני מדין" – כלומר, גדעון עסק בהפרדת מעט גרעיני החיטה שהיו בידיו מהשיבולים, כנראה כחלק מתהליך הכנת הלחם, והוא עשה זאת בסתר ובמקום שאינו מיועד לכך כדי למנוע מהמדיינים להחרים גם את זה.

לבסוף, כשפנה המלאך אל גדעון במילים "ה' עמך גיבור החיל", פתח גדעון בטרוניה מפתיעה כלפי אלוהים: "[…] ולמה מצאתנו כל זאת, ואיה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו […] ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין". אולם באופן מפתיע אלוהים אינו כועס על הטרוניה, אלא אומר לגדעון "לך בכוחך זה והושעת את ישראל"; כלומר, אלוהים דווקא התרשם מהביקורתיות ומהאומץ שהפגין הבחור הצעיר ודרש ממנו להשתמש בכוחות הטמונים בו על מנת להושיע את העם. בעיני אלוהים, כנראה, לגדעון היו תכונות של מנהיג קלאסי – אדם דעתן ולוחמני שאינו מקבל את הדברים כפשוטם ולא מהסס לקרוא תגר.

על אף ההתגלות, גדעון עדיין לא היה בטוח בהצלחת שליחותו, ולכן הוא דרש מאלוהים לתת לו סימנים לכך שיצליח במלחמתו מול מדין. אלוהים נעתר גם לבקשות אלו וגדעון החל לצבור ביטחון. גדעון בנה צבא שמנה 32 אלף לוחמים, אשר הגיעו מהשבטים מנשה, אשר, זבולון ונפתלי. אולם, אלוהים רצה שהניצחון על מדין ייראה כנס מובהק, ולא כהברקה צבאית שאותה ינכס עם ישראל לעצמו. על כן, נדרש גדעון לצמצם את מספר החיילים בכמה דרכים; תחילה, ביקש מאלו שמפחדים לצאת לקרב לחזור לבתיהם – כך, נשאר גדעון עם עשרת אלפים לוחמים בלבד, אך בעיני האל גם זה היה מספר גבוה מדי. שיטת הצמצום השנייה נעשתה בסמוך לנחל שבו עצרו הלוחמים לשתות מים. על פי השיטה, אלו מבין הלוחמים שכרעו על ברכיהם כדי לשתות נפסלו, ואילו האחרים שהושיטו את ידיהם אל המים ושתו מתוכן נשארו. כך, נותר גדעון עם שלוש מאות איש בלבד, מספר שוודאי מעורר קונוטציות בקרב חובבי ההיסטוריה של יוון הקלאסית.

שתייה.jpg

(בתמונה: ציור של מבחן השתייה שביצע גדעון ללוחמיו)

גדעון ולוחמיו הגיעו בשעת לילה למחנה הצבא של מדין והמתינו לשעת כושר בכדי לתקוף. גדעון, שכנראה עדיין היה זקוק להוכחה שהקרב יסתיים לטובתו, צווה על ידי האל להתקרב למחנה מדין ולהאזין לדבריהם של החיילים. ואכן, בהתקרבו למחנה שמע גדעון את אחד החיילים המדיינים מספר לחברו חלום שחלם בלילה; בחלום ראה החייל פרוסת לחם מתגלגלת אל אחד האוהלים במחנה, נתקלת בו ומביאה לקריסתו. החייל השני שהאזין טען כי פרוסת הלחם משולה לחרבו של גדעון שעתיד להגיע ולהביס את מדין. הייתה זו כמובן הוכחה חותכת להצלחתו הצפויה של גדעון, והוא החל לפרוס את כוחותיו לקראת ההתקפה.

גדעון חילק את הכוח לשלוש קבוצות של מאה איש, כאשר לכל לוחם ניתן שופר וכד שבתוכו לפיד. המטרה הייתה ליצור אפקט של כוח גדול הרבה יותר ולעורר כאוס במחנה מדין בשל קולות השופר, הכדים המתנפצים והאש. גדעון, כאמור מנהיג קלאסי, דגל בשיטת הדוגמה האישית; הוא דרש מהלוחמים להביט בו במהלך הקרב ולנהוג כמותו, תוך שהוא משתמש במשפט האלמותי "ממני תראו וכן תעשו" – משפט מוכר וידוע, בין היתר לאלו מביניכם שהיו בבה"ד 1. תחילת ההתקפה, שתוזמנה לשעות הקשות ביותר של הלילה, אכן גרמה לפאניקה במחנה מדין, עד כדי כך שהחיילים המדיינים דקרו זה את זה מחשש שמדובר באנשי גדעון. הקרב הסתיים בניצחון מוחץ של גדעון ובחיסולם של מלכי מדין ושריה הבכירים. אולם מלבד הכישרון הצבאי, גדעון התגלה גם כפוליטיקאי מחונן. אנשי שבט אפרים, שהצטרפו לקרב רק בשלביו האחרונים, זעמו על כך שגדעון לא קרא להם מלכתחילה. כדי להפיג את כעסם, העניק להם גדעון את הזכות לרדוף ולחסל את שרי מדין הבכירים – המכונים בתנ"ך עורב וזאב. פעולותיו של גדעון יצרו שקט של ארבעים שנה, שגם הן הגיעו לקיצן בדמות אויב חדש.  

"פילגש בגבעה" – מקרה בוחן לכאוס של תקופת השופטים

הסיפור האחרון אינו נוגע לדמות ספציפית, אלא מתאר את אחד האירועים המזעזעים ביותר בתנ"ך. הסיפור ידוע בכינויו "פילגש בגבעה", והסיבה לכך תובהר מיד. אולם לפני כן, יש לציין כי הסיפור סוגר את ספר שופטים, ומהווה אולי את הדיסוננס העמוק ביותר בין תקופת השופטים – שבה "בימים ההם ומלך אין בישראל" – ובין תקופת המלכים שהגיעה לאחר מכן. בסיפור מתואר מקרה שבו אדם משבט לוי נשא אישה שנייה (פילגש) משבט יהודה. כעבור זמן הקשר בין השניים התערער; האישה החליטה לעזוב את האיש ולחזור לבית אביה שבבית לחם, שהייתה חלק מנחלת שבט יהודה. האיש לא אמר נואש והחליט לנסות ולהחזיר את האישה אל חיקו, ולכן פתח במסע לבית לחם. בהגיעו למקום הוא התקבל בסבר פנים יפות על ידי אביה של הפילגש, וכעבור כמה ימים נראה שחיזוריו נושאים פרי – האישה החליטה לחדש עימו את הזוגיות והשניים התכוננו לחזור לביתו של הגבר.

השניים החלו את הדרך חזרה, כאשר השמש החלה לשקוע. הם חיפשו מקום יישוב שבו יוכלו לעבור את הלילה ומצאו את עצמם במקום שנקרא גבעה בנחלת שבט בנימין. במשך שעות ישבו ברחוב עד שלפתע הוזמנו להתארח אצל איש זקן, אשר טרח והכין עבורם סעודה. בעודם עסוקים באכילה, הגיע המון והקיף את הבית, תוך שהוא דורש מבעל הבית להוציא את הגבר שמתארח אצלו על מנת שיוכלו לשכב איתו – כפי שמתואר בכתובים עצמם "ויאמרו אל האיש בעל הבית הזקן לאמר הוצא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו". הכוונה במילה "נדענו" היא קיום יחסי מין. האיש הזקן ניסה לגונן על אורחו מצד אחד, אך מצד שני הציע להמון את בתו הבתולה. ההמון סירב, וכדי לנסות ולהרגיע את זעמו דחף האורח את פילגשו החוצה אל ההמון, וזה התעלל בה ואנס אותה למוות. אתם ודאי מזועזעים כבר עכשיו, ובצדק, אך זהו לא סוף הסיפור.

לאחר הרצח האכזרי החליט האיש לפרסם את מעלליהם של בני שבט בנימין בקרב כל שבטי ישראל כדי לעוררם לפעולה. הוא ביתר את גופתה של פילגשו ל-12 חלקים, וכל חלק נשלח לשבט אחר. האקט אכן יצר את האפקט הרצוי וכלל השבטים החליטו לצאת למלחמה כדי להעניש את שבט בנימין, לאחר שזה סירב להסגיר את מבצעי הרצח הנורא. כך, נוצרה קואליציה של 400 אלף לוחמים מכלל שבטי ישראל אל מול 26 אלף לוחמים משבט בנימין. בימים הראשונים לקרבות הצליח שבט בנימין – שאנשיו היו ידועים כקלעים מעולים – להביס את שבטי ישראל, תוך שהוא הורג 40 אלף לוחמים. אולם השבטים התעשתו והצליחו לבסוף להביס את שבט בנימין, עד כדי כך שהוא כמעט הושמד לחלוטין. בתקופה שלאחר הקרבות ניסו השבטים לשקם את שבט בנימין, בין היתר באמצעות חיתון של הגברים שנותרו משבט בנימין עם נשים מהשבטים האחרים. על אף ניסיונות השיקום, ההתאוששות הדמוגרפית של שבט בנימין נמשכה עשרות שנים.

סיפור זה, אם כן, ממחיש באופן מובהק את חסרונו של מנהיג מרכזי שיכונן סדר, את חוסר אחדותו של העם ואת הרמה הרוחנית הירודה שאליה התדרדר. בתחילת ספר שמואל שמופיע לאחר מכן, נראה שהמצב ממשיך להיות בכי רע, אך לאחר המלכת שאול הדברים החלו להיכנס למסלול הנכון – תהליך שהגיע לשיאו בתקופתם של דוד ושלמה.                    

 

                        

      

מודעות פרסומת