לאחר התבססות האסלאם בחצי האי ערב במאה השביעית, החלו המוסלמים במסע כיבושים נרחב. במהלך מסעם עלה בידם לכבוש חלקים נרחבים במזרח התיכון, ובכללם כאלו ששכן בהם חלק ניכר מעם ישראל. תקופת המפגש הראשון שבין יהדות לאסלאם מכונה בדברי ימי ישראל 'תקופת הגאונים'. ליהדות הנורמטיבית היה רצף הנהגתי עם הכיבוש המוסלמי, ותוך כדי כך בישיבות בבל נהפכה סמכותו של התלמוד הבבלי לעובדה מוגמרת ולסמכות שאין עליה עוררין.

לאחר פטירתו של שלמה בן חסדאי, ראש הגולה בבבל במחצית השנייה של המאה ה-8, היה ענן בן דוד המועמד הראוי לקבלת משרת המנהיגות של יהודי בבל. אולם הגאונים התנגדו למינויו, ואף שהיה חכם מובהק והבכור בין שני אחים, הכריעו לטובת אחיו הצעיר. ענן נחשד באפיקורסות ובהשמעת דברים כנגד התלמוד. הופעתה של העדה הקראית נעוץ למעשה במחלוקת שהייתה בין ענן לבין רבנים אחרים על רקע מינוי אחיו לראש הגולה. ענן ייסד את תנועת הענניים (הקרויה על שמו), והתנועה הקראית הייתה למעשה המשך שלה. לצידה של היהדות הנורמטיבית קמה תנועה חדשה – התנועה הקראית. תנועה זו קיבלה את דברי התורה שבכתב, אך כפרה בסמכות הרבנית וערערה על אמיתותה של התורה שבעל פה.

כאמור, היהדות הקראית היא קבוצה ייחודית בדת היהודית. בשונה מהזרמים המרכזיים ביהדות, הקראים רואים את עצמם מחויבים אך ורק לדברי המקרא. הם אינם מקבלים את פרשנות חז"ל או של כל סמכות רבנית למקרא, ומתנגדים לתורה שבעל פה ולכל תוספת הנראית כמאוחרת לתנ"ך. הם אינם דוחים את הצורך בפירוש התורה, אך טוענים שהפירוש חייב להתבסס על פשט המקרא.

בארצות ערב דיברו הקראים ערבית, כשאר היהודים, והשאירו לדורות הבאים מורשת ספרותית ענפה בלשון זו. בביזנטיון דיברו הקראים יוונית, ושילבו מעט ממנה בכתיבתם העברית; כשבאו למזרח אירופה הביאו איתם את הלהג התורכי שמקורו בחצי האי-קרים, משם היגרו כנראה לליטא ולמזרח פולין. הקראים נשתמרו כקהילה מובחנת היטב מבחינת תרבותם ומבחינה זו קראי קרים, פולין וליטא הם קהילה מזרחית; כך הדבר גם לגבי רוסיה. חלק ניכר מהקראים זיהו את עצמם כקבוצה אתנית נפרדת ששורשיה התרבותיים הם תורכיים-פגאניים.

מרבית היישוב הקראי באירופה היה ברוסיה ובחצי האי-קרים. הם היגרו לשם כנראה במאות ה-13 וה-14, מהמזרח הקרוב דרך ביזנטיון. בסוף המאה ה-18 ביקשו הקראים ברוסיה לקבל שוויון זכויות, בטענה שאינם ממוצא יהודי כי אם ממוצא מונגולי. החל מהמאה ה-19 עלתה במזרח אירופה התנועה הלאומית הקראית, אשר טענה כי לקראים אין שורשים יהודים. לפעילות זו תהיה בהמשך השפעה על גורל הקראים בשואה. במחצית השנייה של המאה ה-19 נתקבלה טענתם של הקראים – הם קיבלו שוויון זכויות, השתלבו בחברה הכללית ושירתו בצבא הצאר ובפקידות.

תחת השלטון הנאצי – ממזרח אירופה אל השטחים הכבושים

לראשונה נתקלו הנאצים בבעיית הקראים כשפרסמו את התקנות להנהגת חוקי נירנברג בשנת 1935. ראשי עדת הקראים הקטנה בברלין פנו לשלטונות וביקשו לפטור אותם מן התקנות, וטענו, בהסתמכם על מעמדם המשפטי ברוסיה הצארית, שאינם ממוצא יהודי. לשם בירור סוגיה זו, שלחו הנאצים ללנינגרד את המזרחן הנודע פרופסור פאול קאהלה. הוא נוכח לגלות כי אכן הצאר הרוסי לא התייחס אליהם כאל יהודים. באוקטובר 1938 פנה נציג הקראים בברלין, סרגיי פון דואובאן, אל הממשל הגרמני בבקשה להוציא את הקראים מכלל מעמד היהודים, וצירף מסמכים וחומר לביסוס פנייתו.                                                                

המכתב הועבר אל מוסד ה-'רייך לחקר המשפחות' וזו הייתה תשובתו:

"כת הקראים איננה נחשבת כקהילייה דתית יהודית […] לא ניתן לקבוע שהקראים בכללותם הם בעלי דם קרוב (ליהודים), משום שאת סיווג גזעו של היחיד אי אפשר לקבוע לפי השתייכותו לעם מסוים, אלא לפי אילן היוחסין האישי שלו ותכונותיו הגזעיות-ביולוגיות" (ארכיון יד ושם, JM ff 4907884/5626).

ב-2 ביוני 1941 פרסמה ממשלת וישי את 'התקנון בעניין היהודים'. הקראים נדרשו להירשם כיהודים, ועל כן ראשיהם שלחו מכתבים לשלטון בבקשה לפטור אותם מרישום זה. הקראים טענו כי דתם היא עצמאית וכי מוצאם הוא טטרי-קימרי. אולם פנייתם של הקראים נדחתה על ידי ממשלת וישי. יהודי צרפת יצאו נגד טענות אלה ופרסמו באוגוסט 1942 סדרת מאמרים, בהם נטען שמדובר בכת ממוצא יהודי. אולם לאור המסקנות שהועברו מגרמניה לצרפת חל שינוי ביחס אל הקראים בצרפת. עקב כך, הממונה בצרפת על ענייני היהודים החל לסגת מעמדתו, ופרסם כי זו הייתה שגויה בכל הנוגע לקראים. בינואר 1943 הוכרו הקראים בצרפת כלא-יהודים, וכך ניצלו משילוח למחנות השמדה.

גם יחידות האיינזצגרופן, שהיו מופקדות על ביצוע הפתרון הסופי של בעיית היהודים, נדרשו לשאלת היחס לקראים. בשטחים המערביים שסופחו לברית המועצות ביצעו הנאצים אקציות ביהודים, ואילו בעדות הקראים באותם שטחים לא נגעו לרעה. לאחר שעברו הכוחות הנאצים אל שטח ברית המועצות, פתחו בהשמדה כוללת של היהודים, ונראה כי מפקדי הכוחות לא צוידו בהוראות ברורות בנוגע לשאלת היחס לקראים. לכן, בהשמדת יהודי קייב נכללו גם כמה מאות קראים.

לאחר מכן, הגיעו כוחות האיינזצגרופן לקרים שם נתקלו בריכוז קראי גדול. הקראים המקומיים הצהירו כי אין להם קשר ליהודים, פרט לדתם. הם טענו שמוצאם מקבוצה של מונגולים, שחיו בעבר מסביב לים השחור. הכוחות הנאציים ידעו שהקראים הם קבוצה נפרדת מהיהודים, ולכן לא שלחו בהם יד.

לשאלת יהדותם של הקראים ומוצאם האתני    

לאחר שכוננו אנשי הממשל האזרחי הנאצי את שלטונם בשטחי ברית המועצות הכבושים, נתקלו גם הם בקראים. הממשל האזרחי נקרא למעשה 'המיניסטריון לשטחים הכבושים במזרח' והוא עסק בשאלת הקראים. ב-31  באוגוסט 1941 הגיעו לטרוקי שלושה פקידים בכירים מטעם הממשל האזרחי וראיינו את ראשי העדה הקראית. לאור הממצאים, קבעו הפקידים כי מוצאם של הקראים הוא תורכי וכי דתם מעורבת. לפי הדו"ח – אין להשוות את הקראים ליהודים. הדו"ח הועבר לברלין, וב-1 באוקטובר 1941 יצאה הוראה שבה נאמר כי הקראים אינם שייכים לקהילה היהודית.                                                    

בשנת 1942 המשיכו הגרמנים לבחון את שאלת יהדותם של הקראים. לשם כך הם פנו גם להיסטוריונים יהודים בוורשה, ביניהם פרופ' מאיר בלאבן וד"ר יצחק שיפר. נוסף לחיבורים על תולדות יהודי פולין, נדרשו בלאבן ושיפר להכין חיבורים על הקראים. התשובה של בלאבן ושיפר קבעה בצורה חד-משמעית שהקראים אינם משתייכים לגזע היהודי. ב-9 בספטמבר 1942 פנו מרובנה, בירת אוקראינה, אל מיניסטריון השטחים הכבושים במזרח, וביקשו הבהרות בדבר מעמד הקראים. המחלקה המדינית במיניסטריון קבעה כי אין להכיר בקראים כשייכים ליהדות מבחינה דתית.

באפריל 1943 הציג 'המיניסטריון לשטחים הכבושים במזרח' את מסקנותיו הסופיות. אנשי המיניסטריון נדרשו גם לשאלת מוצאם האתני של הקראים ולא רק להשתייכותם הדתית, ואלה היו מסקנותיו: העדה הקראית אינה נמנית עם הקהילייה הדתית היהודית; מוצאם הגזעי הוא תורכי-מונגולי והם נבדלים, על פי המסורת והלאומיות, בצורה מהותית מן היהודים. לפיכך קבעה הוועדה כי הקראים לא יושוו ליהודים, לא מבחינת הדם ולא מבחינת החוק.

במאי 1943 יצא צו רשמי העוסק במעמד הקראים ובטיפול בהם על ידי המחלקה המדינית של המיניסטריון. הצו צורף לתזכיר מפורט שנקרא "חוק הקראים", ובו נכתב כי הקראים שונים מן היהודים מבחינה דתית ולאומית; כי מוצאם אינו מן היהודים; וכי יש לראותם כקבוצה אתנית תורכית-טטרית שמקורה בקרים במאות ה-9 וה-10, בתקופת ממלכת הכוזרים.

הקביעות בעניין המוצא הסתמכו על בדיקות גזע שנעשו בקראים בווילנה ובריגה. כמו כן, תבע המיניסטריון שיש לטפל בהם באותה מתכונת שמטפלים בעמים התורכיים-טטריים. ההכרה הרשמית הגיעה ב-31 ביולי עת הוציא המיניסטריון הוראה סופית שלפיה אין לנהוג בקראים כמו ביהודים – לאור הקביעה של המיניסטריון ניצלו הקראים מהשמדה המונית. .

להרוג, להשמיד ולאבד, האומנם? – ידיעות על השמדת הקראים

מנגד, ניתן לראות כי ישנם קולות אחרים שעסקו בסוגיית הקראים בשואה ודעתם הייתה שונה מהדעה הרווחת בקרב מרבית החוקרים. עוד בימי מלחמת העולם השנייה, ובעיקר לאחריה, התפשטו שמועות וידיעות על כך שגורלם של הקראים היה כגורל שאר היהודים. דעה זו נתמכה גם שנים רבות לאחר מכן על ידי הסופר הרוסי, אנאטולי קוזניצוב, אשר כתב את הדברים הבאים בספרו המפורסם "באבי-יאר":

"נתפשטה שמועה, כי אי-בזה כאן עברו קראים – זקנים קדמונים בגלימות עד העקב, בילו כל הלילה בבית-הכנסת הקראי שלהם. יצאו והטיפו: "בנים, אנו הולכים לקראת המוות, היכונו. נקבלנו בעוז-רוח, כעל קידוש השם" (באבי-יאר, עמ' 71).

גם הרב יוסף אלגמיל, מחכמי העדה הקראית, כתב בספרו "תולדות היהדות הקראית" כי גורלם של הקראים היה אחד עם גורל היהודים בשואה. בספרו הוא טען כי הקראים קיבלו על עצמם את השתייכותם לעם ישראל, וראו את גורלם כשווה ליתר בית ישראל.

אולם לדעת אוריאל פיינרמן, אין זו יותר מאשר שמועה החסרה כל בסיס מדעי. אמנם נכון שתחילה לא קיבלו מפקדי יחידות האיינזצגרופן הוראות ברורות בדבר היחס לקראים, ולכן היו מקומות שבהם נפגעו בני העדה. לדוגמה, בבורות של באבי-יאר נרצחו מאות קראים, יחד עם יהודי העיר קייב. אך בשעה שהגיעו הנאצים לקרים, שבו התגורר ריכוז גדול של קראים, הגיעה הבהרה מברלין לפיה אין לפגוע בבני העדה, וכך נכון היה גם ביחס ליתר ריכוזי הקראים באירופה.

מובן שהצגת הקראים כמי שביקשו להיות שותפים לגורל היהודים אינה תואמת את העובדות ההיסטוריות. כפי שראינו נלחמו הקראים, במהלך כל שנות המלחמה, להוכיח את אי-יהדותם בעיני הנאצים, שאכן  התייחסו אליהם, למעשה, כגזע לא-יהודי. הקראים עמדו בתוקף על דעתם שמוצאם הוא תורכי-טטרי ועל כך שאינם שייכים לעם היהודי – הן מבחינה דתית והן מבחינה גזעית. הם זיהו את עצמם כקבוצה אתנית מובחנת, אשר יסודה בדת משה, אך הם אינם שייכים לעם היהודי ואינם מקבלים את סמכות התלמוד.

כפי שנוכחנו לגלות, השלטונות הנאציים דשו רבות בסוגיה והתחבטו במשך המלחמה באשר לזיהויים של הקראים. לבסוף, הם קיבלו את הטיעון הקראי בעיקרו; אלו הוכרו כלא-יהודים לפי מוצאם, ולא גזרו את דינם כשאר היהודים.

נדמה כי פרשת יחסיהם של הקראים עם הנאצים ועם השלטונות הגרמניים בזמן מלחמת העולם השנייה היא מהפרשות המשונות ביותר בתולדותיהם. עם זאת, הדיון בה הוא מרתק ומעורר שאלות הרות גורל באשר למקומם של הקראים בחברה היהודית ומידת השתייכותם לעם ישראל. נכונותם של בני העדה הקראית שלא להימנות על החברה היהודית, מתוך תפיסה לפיה הם אינם חלק מעם ישראל, יחד עם השתלבותם בשורות הס"ס, מעלות את השאלה האם עלינו להתייחס אליהם כאל חלק מעמנו, או שמא גורלם אינו כגורלנו?

 

 

מודעות פרסומת