ההיסטוריה של התנועות הפמיניסטיות במצרים החלה עם השתתפותן של נשים מצריות בהפגנות נגד הכיבוש הבריטי בארצן, בתקופה בה נשים טרם יכלו אפילו לרכוש השכלה. תנועות השחרור הלאומיות עודדו שינויים חברתייםתרבותיים, גם בנושאי מגדר, ואפשרו דיון על אודות נושאים כמו נישואין, גירושין, פוליגמיה, משמורת, חינוך ועבודה. דיונים אלו לא התקיימו במרחב הציבורי, אלא בסלונים שתוחזקו על ידי נשות החברה הגבוהה. בסלונים אלו התאפשר שיח אינטלקטואלי בין נשים וגברים על אודות חברה, פוליטיקה, תרבות ומגדר. בשנת 1914 נוסד Women’s Educational Association, אשר חבריו וחברותיו יזמו הרצאות פומביות לנשים; וזאת, בתגובה לכך שנמנע מנשים להירשם כסטודנטיות באוניברסיטת מצרים, אשר נוסדה בקהיר ב-1908.

נשים חדרו אל המרחב הציבורי גם באמצעות הקמת ארגוני צדקה, שנוסדו על ידי נשים מהמעמד הבורגני ומומנו על ידי נשים מהאריסטוקרטיה המצרית. ארגונים אלו הציעו שירותים רפואיים לנשים עניות ולילדים, וסיפקו בתי מחסה לנשים חסרות בית ולילדים יתומים. המעורבות בארגונים הללו תרמה לשיפור מעמד הנשים, בכך שאפשרה להן לצאת מהמרחב הביתי אל המרחב הציבורי, ולהציע פתרונות לבעיות חברתיות. בנוסף, תפעול הארגונים והסלונים דרש יכולות ניהול מעבר לאלו שנדרשו לניהול הבית, מה שאפשר לנשים לרכוש כלים פוליטיים כמו ניהול משא ומתן.

בזמן שנשים רבות עשו את צעדיהן הראשונים מחוץ לבית, תוך שהן עוזרות לנזקקים, נשים מהמעמד הבינוני והגבוה שאפו לרכוש השכלה, באופן שווה לגברים מצרים. בשנתה השנייה של האוניברסיטה המצרית בקהיר, הוקם בה אזור נפרד לנשים, בו התקיימו הרצאות ביום שישי – יום המנוחה השבועי. הרצאות אלו חיברו יחדיו נשים מהמעמד הגבוה והבינוני, אשר שאפו לפיתוח עצמי. תכנית ההרצאות סיפקה לנשים הזדמנות להרחיב את אופקיהן, אם כי בצורה מצומצמת יחסית, מה שהתאים לשאיפותיהן של רוב הנשים באותה התקופה.

אולם, אגף הנשים באוניברסיטה נסגר לאחר פחות משלוש שנים, בשל עוינות מצד גברים אשר מחו על פלישת הנשים למרחב שלהם. הכסף שנחסך לאחר סגירת האגף הועבר למימון לימודיהם של שלושה סטודנטים מצרים בחו״ל. מספר נשים הצליחו ״להשתחל״ לקורסים הרגילים, אך לא היו אלה נשים מוסלמיות, אלא יהודיות, אירופאיות ונוצריות. חינוך לנשים בכל הרמות והתחומים היה המטרה העיקרית של התנועה הפמיניסטית המצרית. בזמן השלטון הקולוניאלי לא היו בתי-ספר תיכוניים לבנות, ולכן עם קבלת העצמאות הדרישה לשוויון בתחום הוצגה בפני הממשלה, יחד עם הדרישה להתיר לנשים ללמוד באוניברסיטאות. בשנת 1925 נוסד תיכון ״שוברא״ לילדות, 37 שנים לאחר שנוסד התיכון הראשון לבנים, והתלמידות הראשונות בו היו בנות המעמד הבינוניגבוה. תנועת Egyptian Feminist Union המשיכה במאבקה להקמת תיכונים נוספים לבנות גם בפריפריה, מאבק שנשא פרי והוביל להקמת שלושה תיכונים נוספים בין השנים 1932-1937. התנועה קישרה בין כושר גופני, אנרגיה, אומץ וביטחון עצמי שהיו נחוצים לנשים באותה העת, לדעת חברי וחברות התנועה. קישור זה הוביל את חברות התנועה ליזום הכנסת שיעורי חינוך גופני לבתי-הספר לבנות דבר שיושם באופן מלא עד סוף שנות ה-20. בדו"חות שפורסמו בשנות ה-30 וה-40, הוכח כי תלמידות השיגו הישגים מרשימים, בהשוואה לתלמידים שלמדו לצדן. ב-1939 פורסם כי 28.2% מהנשים עברו את בחינות הבגרות, לעומת 29% אחוזים מהבנים. שנה לאחר מכן הפער גדל משמעותית, כאשר 85.1% אחוזים מהבנות ורק 67.7% אחוזים מהבנים עברו את בחינות הבגרות.

במקביל למאבק למען הקמת תיכונים לבנות, נאבקו הנשים על מנת ללמוד באוניברסיטה בקהיר. בשנת 1929 תמכו רקטור האוניברסיטה, כמו גם בעלי תפקידים נוספים, בדרישותיהן של הנשים. באופן חשאי, אפשר הרקטור לקבוצה קטנה של נשים ללמוד באופן מלא באותה השנה, עת הסתיים המחזור הראשון של התיכון לבנות. הסטודנטיות השתלבו בפקולטות למדעי הרוח, למשפטים ולמדעים מדויקים. אותן נשים זכו להצלחה גדולה, ואחת מהן אף סיימה ראשונה במחזור כבר ב-1931. על אף הפתיחות שהתגלתה, נעשו צעדים על מנת לשמור על הפרדה מגדרית באוניברסיטאות; כאשר, בין היתר, הושיבו את הנשים בקדמת אולם ההרצאות, והוקצה להן מרחב פנאי ולמידה משלהן.

בשנת 1942 הוקמו שתי אוניברסיטאות נוספות, באלכסנדריה ובקהיר, שאפשרו לנשים ללמוד קורסים מסוימים. בשנת 1956 נוסד הקולג׳ למורות, שהפך בהמשך לקולג׳ לנשים והיווה שלוחה של האוניברסיטה החדשה שנפתחה בקהיר. ב-1962 מרכז החינוך האסלאמי הוותיק פתח את שעריו לנשים גם כן. פעולה זו היוותה הזדמנות לנשים ממשפחות מוסלמיות שמרניות לרכוש השכלה אקדמית. אטאט נפתחו מסלולים נוספים לנשים באקדמיה החל מלימודי עבודה סוציאלית, ועד לימודי אומנות ומוזיקה.

מהאקדמיה לפוליטיקה: נשים מצריות דורשות ייצוג הולם

בשנת 1954 עלה נאצר לשלטון. בשנים הראשונות שלאחר מהפכת הקצינים ב-1952, לא עסק המשטר בנושאים הקשורים למגדר. החוקרת, לאורה ביאר, טוענת כי ישנו קשר אדוק בין פרויקט הפיתוח הלאומי של נאצר (הסוציאליזם הערבי) ובין הפמיניזם המצרי. לדבריה, משטרו של נאצר עבר מהתעלמות ודיכוי העצמאות הפוליטית של נשים, אל שילובן בתוך הפרויקט שלו דבר שייושם גם עם קבוצות אחרות כמו פועלים ואיכרים; תהליך זה כונה ״פמיניזם ארצי״.

עם כינון החוקה החדשה ב-1956, ניתנה לנשים הזכות לבחור ולהיבחר. שנה לאחר כינונה, נבחרה האישה הראשונה לפרלמנט המצרי, אשר פעלה לקידום חוקי עבודה חדשים ב-1959, שעסקו בזכויות והגנה על נשים עובדות. בשנת 1962 נאצר מינה את ד"ר חכמת אבו זיד לשרת הרווחה, ובכך היא הפכה לאישה הראשונה שכיהנה כשרה בהיסטוריה של מצרים המודרנית.

על פי חוקרים רבים, המהפכה של 1952 סימנה את הסוף של הפמיניזם העצמאי במצרים. לנשים הוענקה הזכות לבחור ולהיבחר, אך ארגוני הנשים היוו מטרה עבור המשטר; זה, עצר והשתיק פעילים בולטים בתנועות הפמיניסטיות. בהנחיית נאצר, הולאמו התפקידים של אותם ארגונים ואוגדו תחת מטרייה פוליטית בשם ״האיגוד הסוציאליסטי הערבי״. הפעולה נעשתה בתמיכת שרת הרווחה, שראתה את האיכרות ואת הנשים העובדות כמרוויחות העיקריות מהשינוי. עם זאת, הארגונים עצמם איבדו מעצמאותם.

בשנות ה-50 וה-60 רבות מדרישותיהן של הנשים נענו, לרבות זכות הצבעה; הזכות להתמודד למשרות ציבוריות; הגנה משפטית לנשים עובדות; הרחבת החינוך הציבורי; יצירת רשת רחבה של הגנה, ונקיטת צעדים שנועדו לאפשר לנשים להשתלב בשוק העבודה. בעוד קולות של פעילים ופעילות ותיקים הושתקו, הדור הצעיר של הנשים המלומדות צבר כוח בתוך המרחב הכלכליפוליטי המתפתח. דוגמה לכך היא אמינה אלסעיד, אשר הפכה להיות העורכת הראשית של העיתון היחיד לנשים במצרים, שנוסד ב-1957. נשים רבות שאבו את הלגיטימציה לפרוץ למרחב הציבורי ולשוק העבודה, בטענה שהן משרתות את השאיפה לשחרור לאומי ולצדק חברתי. הן ניצלו את תפקידי המפתח אליהן הגיעו על מנת לעצב שינוי חברתי אמתי.

עם עליית סאדאת לשלטון ב-1970, הוא מצא את עצמו כלוא בין דרישות הנשים ובין דרישות הימין השמרן. בעודו מנסה לרצות את שני הצדדים, החוקה של 1971 קבעה כי ״המדינה תהיה אחראית ליצור איזון בין תפקידי האישה במשפחה ופעילותה בציבור, יחד עם שימור השוויון שלה אל מול הגברים בתחומי חינוך, פוליטיקה, כלכלה ותרבות, מבלי לפגוע בחוקי השריעה האסלאמית״. במצב הזה, נשים וגברים היו שווים אמנם, אבל החוק האסלאמי לא נפגע. בזמן שלטונו של סאדאת מונתה אישה נוספת לתפקיד בממשלה, ואף כיהנה מאוחר יותר כשגרירה הראשונה. שינוי נוסף ובולט בתקופה סאדאת היה רפורמות בתחום מעמד האישה לראשונה מזה 50 שנים. אחת הרפורמות עסקה בזכות האישה ליזום גירושין, תוך הוספת הגנה לנשים בעת גירושים.

אקטיביזם פמיניסטי ומעורבותן של נשים מצריות במהפכות במצרים

בשנת 1981 הפך חוסני מובארכ לנשיא, לאחר הירצחו של סאדאת. בעת ההיא מקומן של נשים במרחב הציבורי היה טוב משהיה מיד לאחר המהפכה ב-1952, אך הנושא עדיין לא תפס מקום מרכזי באג׳נדה המצרית. עם עלייתו של מובארכ לשלטון עורר הנושא מחלוקת גדולה בקרב הציבור המצרי בעיקר בתוך הקבינט. מובארכ שאף ליישב את המחלוקת, והוא עשה זאת באמצעות שימוש בטקטיקות, שאחת מהן הייתה העברת הסמכות לטיפול בחוקים הקשורים למעמד האישה אל מערכת המשפט.

בשנות ה-80 וה-90 ניתן היה לזהות אקטיביזם פמיניסטי בשלוש מסגרות. הראשונה הייתה קיומן של ועידות בנושאי נשים במסגרות פוליטיות. השנייה הייתה צמיחה של ארגונים פמיניסטיים, חלקם תחת מיתוג של ארגונים לזכויות אדם. המוכרים היו Media Watch Group וFGM Task Force, אשר נעזרו באו״ם על מנת לשפר את חייהן של הנשים המצריות, בדגש על סוגיית הבריאות. בנוסף, ארגונים אלה פעלו על מנת לחשוף אפליות על רקע מגדרי המתקיימות במצרים. המסגרת השלישית הייתה קבוצות עצמאיות של נשים שחברו יחדיו סביב נושאים הקשורים לחייהן של נשים ולזכויותיהן. קבוצות אלה ״ניצלו״ את השינוי בגישת הממשלה, שהתירה חופש התארגנות, עלמנת לבסס את עצמן כישויות חוקיות.

בשנת 1985 הוקם Arab Women’s Solidarity Association (AWSA). הארגון, שבראשו עמדה נוואל אלסעדאווי, התבסס בקהיר עם שלוחות במספר מדינות ערביות וקהילות ערביות במערב. הארגון יזם סמינרים חודשיים, ועידות בין לאומיות בקהיר, וב-1989 אף הוציא לאור מגזין. הארגון פעל באופן פומבי, וחברותיו הביעו ביקורת פומבית על עמדות אסלאמיות הקשורות למגדר. בשנת 1990 הורתה הממשלה לסגור את העיתון ולהפסיק את פעילות הארגון, לאחר שחברותיו הפגינו נגד מלחמת המפרץ הראשונה.

בשנות ה-90 של המאה ה-20 נרשמה עלייה במספר הקבוצות הפמיניסטיות וארגוני זכויות האדם, שכללו זכויות מגדריות באג׳נדה שלהם, ואשר שמו להם למטרה למגר תופעות כמו רצח על כבוד המשפחה ומבחני צניעות. בנוסף, ניתנה חשיבות גבוהה יותר לתופעת האלימות במשפחה, הטרדות מיניות וזכויות קהילת הלהט״ב. נושאים אלו הועלו במסגרת ועידת האו״ם הבינלאומית, שהתקיימה בקהיר בשנת 1994, והכניסה את מושג הזכויות המגדריות לאג׳נדה של הארגון.

בשנים האחרונות אנו עדים להתפתחויות משמעותיות ביחסים שבין נשים ובין המרחב הציבורי. מאז שנת 2011 זכו שני נושאים לתשומת הלב העיקרית: אלימות מינית נגד נשים והכנסת זכויות נשים לחוקה החדשה. בתקופה הזו נשים הפכו לאיכרות, מוכרות בחנויות בערים וגם עובדות במקצועות החופשיים כמו מורות, רופאות, עורכות דין, פוליטיקאיות ואקדמאיות.

מהפכה אלימה: כיצד השפיעה האלימות המינית ברחובות קהיר בזמן מהפכת 2011 על מעמד האישה?

 השתתפותן של נשים במהפכה של 2011 לא הייתה דבר חדש. הפעם הראשונה שבה נשים לקחו חלק בהפגנה, ואף נפגעו פיזית תוך כדי, הייתה בהפגנה נגד נשיא מצרים דאז, מובארכ, ב-25 במאי 2005. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נשים הותקפו מינית על ידי קבוצות גברים שעמדו לצד המשטרה. במהלך השבועות הראשונים של מה שהתברר בהמשך כ״אביב הערבי״, נשים וגברים עמדו בצוותא ברחובות והקימו יחדיו אוהלים. עם זאת, מהר מאוד האווירה השתנתה ותופעת ההטרדות, שהופיעה לראשונה ב-2005, הופיעה שוב.

תופעה זו התפתחה בזמן המהפכה של 2011 לכדי קבוצות מאורגנות וכנופיות אונס, שסימנו נשים אקטיביסטיות ועיתונאיות כמטרה לתקיפה בזמן ההפגנות. במהלך העשור האחרון, ניכרת תופעה של הטרדות מיניות, אלימות ומקרי אונס במהלך חגים לאומיים כאשר מרכזי הערים עמוסים בבני אדם. במשך מספר שנים לא ננקטה שום פעולה למיגור התקפות אלו, ודווח כי נשים פחדו להתלונן במשטרה בשל אוזלת היד שזו גילתה בטיפול במקרי התקיפה.

בתגובה לכך, בשנים האחרונות החלו מוקמים ארגונים שנלחמים בתופעה, ואשר מיצבו את עצמם ככוח חשוב בהפגנות ובחגים. בארגונים אלה לקחו חלק נשים וגברים אשר אומנו להתמודד עם תקיפות מיניות ועם מצבים בהם נדרש להציל את הקורבן, תוך הגשת עזרה רפואית, נפשית ומשפטית. בשלב מאוחר יותר, משרד הפנים המצרי ייסד יחידה שתילחם באלימות נגד נשים ובהטרדות מיניות. גם באקדמיה לא הקלו ראש במיגור התופעה, ואוניברסיטת קהיר ייסדה יחידה למאבק בהטרדות המיניות ובאלימות נגד נשים בקמפוס.

ממד נוסף של פמיניזם מאורגן התקיים בעת תהליך כתיבת החוקה חדשה. קבוצות נשים מצריות התאגדו בחודש מאי 2011 לכדי קבוצה אחת בשם ״קבוצת הנשים והחוקה״; זו כללה נשים מארגונים פמיניסטיים בינלאומיים ומארגונים לזכויות אדם, יחד עם פעילים פמיניסטיים עצמאיים וחוקרים. מעורבותה של הקבוצה בתהליך כתיבת החוקה התרחש בשלושה שלבים, וכלל בחינת היסטורית-חוקתית של מצרים, כמו גם איתור סעיפים הקשורים לנשים, מגדר ומשפחה במספר חוקות בעולם. בנוסף, הקבוצה ניסחה טיוטה של דרישות אשר היו צריכות, בעיני חבריה, להיכלל בחוקה החדשה. לבסוף, ניהלה הקבוצה קמפיין במטרה לשכנע כוחות פוליטיים, ואת חברי הוועידה, לאמץ את הדרישות ולכלול אותן בחוקה החדשה.

נושא נוסף שבו עסק המאבק הפמיניסטי מאז 2011 הוא הייצוג הפוליטי. נושא זה התבטא בשלוש רמות עיקריות: בחירות לפרלמנט, חברות בגופים שאחראים לניסוח החוקה, וחברות במפלגות שקמו לאחר המהפכה. בתחום המפלגות, ניכר היה שרבות מהן שאפו למנות נשים לתפקידים בכירים בשורותיהן. שאיפה זו הובילה לכך שהודא אל-סדא הייתה סגנית נשיא המפלגה הסוציאלדמוקרטית, יחד עם נשים נוספות שכיהנו בתפקידים בעלי פרופיל גבוה. אפילו במפלגת ״האחים מוסלמים״ מינו מספר נשים לתפקידים בולטים. עם זאת, הוכח כי מחויבותם לזכויות נשים הייתה כושלת לחלוטין בתקופת שלטונם. בזמן שנשים תפסו תפקידים משמעותיים, היו גם גברים שהצטרפו לתנועות הפמיניסטיות. הפוליטיקאים הצעירים, שצמחו לאחר המהפכה ב-2011, הכירו בזכויות נשים במרחב הציבורי, ופעלו לשימורן ולקידומן דרך חוקים ושיח תקשורתי.

לסיכום, בשלושים השנים האחרונות ראתה מצרים שינויים רבים ביחס כלפי נשים, שכללו רגעי שיא ושפל. בעוד הצליחו הנשים לבסס עצמן מבחינה מקצועית ופוליטית, האלימות המינית בציבור כלפיהן המשיכה להוות מכשול משמעותי בדרך להשגת השוויון המיוחל. באמצעות תמיכה פוליטית ומודעות ציבורית, הצליחו הנשים לקדם שינוי חוקתי וערכי.

בסקירת השינויים שחלו במעמד האישה במצרים במהלך המאה הקודמת, ניתן לראות כי בעוד נשים זכו לזכויות מחודשות, דוגמת הזכות לבחור ולהיבחר, הנשיאים שכיהנו באותה העת היו כלואים בין דרישות הנשים לשוויון ובין ההבניות החברתיות והדתיות שהיו נהוגות במדינה. אולם, על אף הקונפליקט יצאו הנשים נשכרות. בעוד הסביבה לא פרגנה לנשים ולא קיבלה באהדה את דרישותיהן, הן סרבו לוותר ודרשו ללמוד, לעבוד, להצביע ולהשמיע את קולן בדיוק כמו הגברים. יחד עם זאת, מאבקן לא היה קל, ונתקל בהתנגדות עיקשת ולעתים אלימה. אני סבורה כי ההשפעה המערבית על נשים שלמדו באקדמיה נתנה להן מוטיבציה ותקווה להובלת מאבקים שעשויים להביא לשינוי אמתי. בין אם נייחס את השינוי לטובה במעמד האישה לפעילותן של הנשים או לשינויים הפוליטיים במצרים, אין להתעלם מכך שבמאה השנים האחרונות צברו הנשים כוח רב בחברה המצרית ומעמדן השתפר בצורה ניכרת.

 

מודעות פרסומת