בחודש דצמבר 1944, כחצי שנה לפני תום ההתכתשות הנוראה הקרויה מלחמת העולם השנייה, וכאשר היה ברור, לכאורה, שידיהן של בעלות הברית על העליונה, ביצע היטלר מהלך שאמור היה לשנות את פני המציאות. ראוי לזכור כי כמה חודשים לפני כן, החל מה-6 ביוני של אותה השנה, ביצעו בעלות הברית את אחד המבצעים הצבאיים הגדולים והמסובכים ביותר – הפלישה לחצי האי נורמנדי; בעקבותיה, החל הצבא הגרמני בנסיגה הדרגתית מאדמת צרפת עד לשטח גרמניה.

לאחר הנסיגה הגרמנית מצרפת, באה גם נסיגה משטח בלגיה, בעקבות לחץ מאסיבי של צבאות בעלות הברית – הכוונה היא בעיקר לצבאות ארצות הברית ובריטניה, אך גם לצבא קנדה ולצבא צרפתי קטן, שהלך ונבנה לאחר סילוק הגרמנים מהמדינה. הנסיגות הללו, כמובן, היוו מכה קשה ביותר לשאיפותיו המגלומניות של היטלר, וזאת בנוסף לכישלון המהדהד בזירה המזרחית אל מול הדוב הרוסי, שגרר עמו גם את החשש מפני נקמנותו של הצבא האדום השועט מערבה.

אולם היטלר לא אמר נואש, למרות שחלקכם ודאי יטענו – במידה רבה של צדק – כי המבצע, שבו יתמקד טור זה, דווקא משקף את הפאניקה שבה היה שרוי הצורר הנאצי באותם הימים. ובכן, למרות המהלומות שספגו הגרמנים, הם הצליחו להמשיך ולהחזיק ברוב שטחה של הולנד, וזאת לאחר מבצע כושל, בשם Market-Garden, שניהלו בעלות הברית לשחרורה. כך, נוצר מצב שבו קו החזית המערבי שבין הגרמנים ובין בעלות הברית עמד ממש בפתחה של גרמניה, וזו האחרונה מוכרחה הייתה להגן על קו גבול ארוך, שאותו חלקו שלוש מדינות שונות – צרפת, בלגיה ונסיכות לוקסמבורג. על כן, הבין היטלר כי עליו לבצע צעד דרמטי במטרה להרחיק את בעלות הברית מגרמניה, לנצח בחזית המערבית, ולהסיט חלק ניכר מצבאו להגנה מפני הצבא האדום, שכאמור שעט ממזרח.

התוכנית נרקמה בראשו של היטלר כבר מה-16 בספטמבר. במהלך ישיבת הערכת מצב שקיים באותו היום עם בכירי הצבא, סיפר להם היטלר על שאיפתו לבצע התקפה בחבל הארדנים – חבל ארץ הררי ומיוער במשולש הגבולות שבין צרפת, בלגיה ולוקסמבורג. לדבריו של אנטוני ביוור, כפי שהופיעו בספרו "ההימור האחרון של היטלר", חבל הארדנים נחשב ל"גן עדן שקט לחיילים יגעים" – כלומר, היה זה מקום מנוחה והתאוששות לחיילי בעלות הברית שסבלו באזורי הקרבות האחרים; באופן פרדוקסאלי למדי, לפחות מבחינתם של אנשי בעלות הברית, היטלר בחר דווקא את חבל ארץ זה כגזרת ההבקעה.

לשם ביצוע ההתקפה המורכבת, דרש היטלר מקציניו להכין 30 דיביזיות חי"ר ושריון (פאנצר), שחלקן הופקעו מהחזית המזרחית, על אף המצב הקשה בגזרה זו. בנקודה זו ראוי לומר כי קציניו של היטלר לא ששו לבצע את התוכנית המטורפת, בפרט כאשר היה להם ברור כי סיוע אווירי לא בא בחשבון – בשל נחיתותו אל מול חילות האוויר של בעלות הברית ששלטו לחלוטין בשמים. מכל מקום, המטרה, על פי היטלר, הייתה לחדור בתפר שבין הכוחות הבריטים ובין הכוחות האמריקאים במפגש הגבולות בלגיה-לוקסמבורג, לכבוש את העיר אנטוורפן שבבלגיה – עיר נמל חשובה ביותר, שעליה ניהלו גרמניה ובעלות הברית קרבות עזים – ולגרום להתרופפות הקשר הצבאי והדיפלומטי שבין בעלות הברית.

יתרה מזאת, היטלר ידע היטב מדוע יש לבצע את ההתקפה דווקא במהלך החורף הקשה; הוא הבין כי מזג האוויר בתקופה זו לא יאפשר לחילות האוויר של בעלות הברית להביא לידי ביטוי את עוצמתם, בשל חוסר היכולת לטוס בערפל הכבד. גזרת ההבקעה – חבל הארדנים – שבה בחר היטלר, הייתה גם בעלת משמעות סמלית. ארבע שנים קודם לכן, הצליח ארווין רומל, שועל המדבר האגדי של הוורמאכט, לחדור דרך הארדנים ולהביס את הצבא הצרפתי, ולכן גזרה זו הייתה זכורה לטובה.

688px-Bulge_stvithroad_1945jan24_375.jpg

(בתמונה: חיילים אמריקאים צועדים ביערות הארדנים שבבלגיה)

אולם מלבד הכוחות ה"רגילים" שהוכנו למבצע, זימן היטלר גם את אוטו סקורצני, קצין קומנדו אוסטרי ששירת בוורמאכט, כדי להטילו למשימה נוספת שאמורה הייתה להתבצע במקביל. לסקורצני גבה-הקומה, שתואר על ידי קצין בכיר כ"רשע נאצי טיפוסי", כבר היה רקורד מוכח של תעוזה – בספטמבר 1943 הוא פיקד על מבצע לחילוץ מוסוליני, לאחר שזה נכלא תחת משמר כבד בבית סוהר בהרי איטליה. סקורצני צווה על ידי היטלר לבנות יחידה מיוחדת של גרמנים דוברי אנגלית, שמטרתם לחדור לעורף בעלות הברית, לפגוע בתשתיות ולזרוע בהלה. החיילים הגרמנים הללו עברו הכשרה מיוחדת, והם אמורים היו להשתמש בציוד אמריקאי שנלקח שלל בקרבות קודמים. חייליו של סקורצני, שעל אודותיהם הגיע מידע מודיעיני לכוחות בעלות הברית, אכן גרמו לבהלה לא מבוטלת ולהצבת מחסומי דרכים בכדי לתופסם. החשש מפניהם הגיע עד כדי אבסורד, כאשר חיילי המחסומים החלו להמציא "שיטות" לזיהוי מתחזים; כך, למשל, חיילים אמריקאים נהגו להתקיל אנשים חשודים בשאלות טריוויה על אודות ארצות הברית. על פי אנטוני ביוור, במקרה מסוים הגיע גנרל אמריקאי – שאותו לא זיהו החיילים – למחסום דרכים, עבר את התשאול ולא ידע את התשובה לשאלה בנושא גיאוגרפיה של ארצות הברית; הוא עוכב במשך שעות במחסום, עד ששוחרר על ידי קצינים אחרים.

Otto_Skorzeny

(בתמונה: אוטו סקורצני בזמן משפטי נירנברג. לימים, הפך לסוכן מוסד)

במאמר מוסגר, ראוי להזכיר שאוטו סקורצני, קצין הקומנדו האוסטרי, הפך לימים לסוכן בשירות המוסד הישראלי. בשנות ה-50 וה-60 ניהלה ישראל מלחמת חורמה במדענים גרמנים שסייעו למצרים לבנות מערך טילים, שהיווה סכנה קיומית על מדינת ישראל. סקורצני, שידע כי המוסד הישראלי מנהל מרדף אחר פושעים נאצים – ולעיתים אף מחסלם – החליט לשתף פעולה כדי להציל את חייו שלו.       

על כל פנים, לאחר הכנות של כשלושה חודשים, נקבעה תחילת המבצע ליום ה-16 בדצמבר. כדי לטשטש את הכוונות ההתקפיות שלהם וכדי להטעות את מודיעין בעלות הברית, כינו הגרמנים את המבצע בשם "משמר הריין", וזאת במטרה להעניק לו מראית עין הגנתית בלבד; אולם, לקראת תחילת המבצע שונה שמו ל"אובך סתווי". ב-16 בדצמבר, בשעות הבוקר המוקדמות, החלו הגרמנים בהרעשה ארטילרית כבדה לרוחב גזרת ההבקעה, וכוחות חי"ר ושריון החלו בהתקדמות שהכתה את בעלות הברית בתדהמה מוחלטת, לעיתים עד כדי מנוסה מבוהלת של חיילים מהחזית אל עבר העורף. כפי שהיטלר חזה, ההתקפה הגרמנית יצרה קרע בין מנהיגי בעלות הברית; ולראייה, החלו חילוקי דעות בנוגע לניהול המלחמה בין אייזנהאואר – המפקד העליון של בעלות הברית במערב – ובין מונטגומרי, מפקד קבוצת ארמיות בריטי, ודמות מפורסמת ושנויה במחלוקת במהלך המלחמה וגם לאחריה.   

למרות כל זאת, הצליחו כוחות בעלות הברית, ובעיקר אלו האמריקאים, לעכב את התקדמות הגרמנים, תוך הפגנת גבורה עילאית, ולהזרים כוחות אל עבר נקודות התורפה של הגזרה. בתחילת חודש ינואר עברו כוחות בעלות הברית מהגנה להתקפה, והצליחו לבסוף לשבור את הגרמנים – הן ברמה הצבאית והן ברמה המנטאלית. הקרבות התאפיינו באכזריות בלתי-נתפסת, כאשר חיילי שני הצדדים נהגו להוציא להורג שבויים; אולם ראוי לציין כי האמריקאים עשו זאת כתגובה על ההוצאות להורג שביצעו הגרמנים. יתרה מזאת, אזרחים בלגים רבים, שהיו במוקד הקרבות, מצאו את מותם – הן בשוגג והן בשל כך שהגרמנים הוציאו רבים מהם להורג בחשד לשיתוף פעולה עם כוחות בעלות הברית, או בהשתייכות למחתרת הבלגית.

ההצלחה הגרמנית החלקית במהלך ההבקעה, יצרה במפה מעין בליטה – מובלעת גרמנית בתוך השטח שהיה בשליטת בעלות הברית – ולכן הקרב, שנמשך עד סוף חודש ינואר 1945, כונה "קרב הבליטה" (באנגלית – Battle of the Bulge). במהלך הקרבות סבלו חיילי שני הצדדים מרעב, מקור וממחלות, כתוצאה משהייה ממושכת בקור המקפיא, ומפערים לוגיסטיים בדלק ובתחמושת. סגן קרווד ליפטון, מפלוגה "איזי" אשר לחמה בגזרת בסטון – עיר בלגית בחבל הארדנים – טען כי "כשיצאנו לבסטון לא היה לנו מספיק ציוד, היה מחסור בתחמושת ולא היו לנו בגדים חמים". חייל אחר מאותה הפלוגה טען כי בבסטון "היה לעיתים רק כדור אחד לחלק מהאנשים". וכן, חייל נוסף טען כי עד היום, בהיותו איש זקן, כאשר הוא הולך לישון במיטתו בלילות קרים, הוא "אומר תודה לאל שאני לא נמצא עכשיו בבסטון, ואשתי תעיד על כך".     

סדרת הקרבות הללו הוכיחה מצד אחד את עוצמתו האדירה של הוורמאכט, על אף שגרמניה הייתה כבר אז על סף הפסד, ואת המוטיבציה של חייליו; מצד שני, היא הייתה גם המאמץ ההתקפי האחרון של הגרמנים במלחמה, לפחות בחזית המערבית. לאחר התבוסה בקרבות אלו, נשברו הגרמנים ונכנעו כעבור כארבעה חודשים, במאי 1945. לסיום, ראוי להציג את דבריו של רס"ן ריצ'רד וינטרס, מג"ד בדיוויזיה המוטסת 101 (בתפקידו הקודם שימש כמפקד פלוגה איזי, שהוזכרה לעיל), אשר כתב בזיכרונותיו את הדברים הבאים בנוגע לקרב הארדנים:

כל אדם שעבר את זה […] נושא עימו בוודאי, בדרכים נסתרות, את הצלקות. אולי זה הגורם שעוזר לאנשי איזי לשמור על קשר כה הדוק ביניהם".    

 

מודעות פרסומת