קשה למצוא בסדרת המופת "אני, קלאודיוס" דמויות סימפטיות. העיבוד הטלוויזיוני לרומן ההיסטורי של רוברט גרייבס, על אודות שלטונה של השושלת היוליו-קלאודית ברומא, מציג שלל דמויות תככניות אשר אינן בוחלות באמצעים בכדי להגביר את כוחן ולקדם את שאיפותיהן הפוליטיות. לצפייה בסדרה המצוינת הזו יש תופעת לוואי לא נעימה: מין חרדה עמומה ולא רציונלית מפני הרעלה, שמלווה את השעות הראשונות שלאחר הצפייה בכל פרק. אני אפילו זוכר פעם אחת שבה החרדה הזו גרמה לי לפקפק במניעים של ידידה טובה שהציעה לי תה כשהייתי חולה.

I_Claudius.jpg

(בתמונה: כריכת הספר "אני, קלאודיוס" בעברית)

מבין כל הדמויות הנבזיות המופיעות בסדרה בולטת במיוחד דמותו של סיאנוס, מפקד המשמר הפרטוריאני – יחידת שומרי הראש של הקיסר – ויד ימינו של הקיסר טיבריוס. כשמעבדים היסטוריוגרפיה לכדי תרבות פופולרית, קיימת נטייה להגזים בתיאורים מסוימים לצורך דרמטיזציה של הסיפור. גם גרייבס, אשר הרומן ההיסטורי שלו נאמן בצורה יוצאת דופן למקורות, חוטא בכך. עם זאת, הדמות של סיאנוס, המגולם בסדרה על ידי פטריק סטיוארט, נאמנה מאוד למקורות, ובעיקר לתיאורו של ההיסטוריון טקיטוס, אשר מתאר אותו כאדם מרושע ושאפתני שזומם להשתלט על רומא. כפי שמתואר בסדרה, בעקבות אגרת ששלח טיבריוס לסנאט, סיאנוס, האדם שהיה הקרוב ביותר אליו, מצא את מותו ללא כל התרעה מוקדמת כאשר נראה היה שהוא בשיא כוחו. עם מותו של סיאנוס, נרדפו האנשים שנחשבו לתומכיו, ובאופן חריג אף הוצאו להורג שני ילדיו הקטנים. לאחר מכן נעשה הקיסר טיבריוס חרד ביותר לביטחונו האישי, והדבר בא לידי ביטוי במשטר הטרור שהוא הטיל על רומא ממקום מושבו באי קאפרי.

המקורות העתיקים טוענים לקשר שבו היה מעורב סיאנוס. עם זאת, בשל הסתירות בין חלק מהמקורות בנושא זה, עולה השאלה האם אכן היה קשר כזה, ואם כן, במי הוא נועד לפגוע. בנוסף לסתירות ביניהם, יש לזכור כי ההיסטוריונים העתיקים שכתבו על התקופה לא היו חסרי אג'נדה פוליטית. ראוי לזכור כי סיאנוס וטיבריוס פגעו בסנאט ורדפו אריסטוקרטים רבים. להיסטוריונים הרומיים, אשר רובם הגיע משורות האצולה, היה אינטרס ברור להציג באור בעייתי את מי שפגע בזכויותיהם ובמעמדם. על כן, כשקוראים על פועלו של אדם כמו סיאנוס, יש לזכור כי הדברים נכתבו על ידי אנשים שלא חיבבו אותו בלשון המעטה. מי שעשוי היה לשפוך אור על התעלומה הבלשית הזו הוא טקיטוס. ככותבים אחרים משורות האריסטוקרטיה הרומית, הוא לא חסר אג'נדה פוליטית והדבר ניכר בכתביו. אך למרות נטיותיו הפוליטיות, הוא נתפס במחקר המודרני כאחד ההיסטוריונים היותר מהימנים של התקופה. הבעיה היא שהחלק בו מספר טקיטוס על מותו של סיאנוס אבד לנו. התעלומה, אם כן, נותרה על כנה: מה הוביל להוקעתו הציבורית ולחיסולו של האדם השני בכוחו באימפריה, ב-18 באוקטובר של שנת 31 לספירה.

לוקיוס איליוס סיאנוס (Lucius Aelius Seianus) נולד כנראה בסביבות שנת 20 לפנה"ס, למשפחה ממעמד הפרשים – אחד משני המעמדות העליונים ברומא, לצד המעמד הסנאטוריאלי הבכיר ממנו. אביו כיהן תחת הקיסר הראשון, אוגוסטוס, כמפקד המשמר הפרטוריאני, וככל הנראה חב את מעמדו הרם לקשרי הנישואין שהיו לו עם משפחות מיוחסות ובעלות השפעה פוליטית בעיר. כדי לשמור על קשרים אלו אומץ סיאנוס על ידי אחד מבני משפחתה של אשתו הראשונה של אביו. האימוץ הקנה לו קשרי משפחה עם כמה מהאנשים החזקים ביותר ברומא, בנוסף לאלו שכבר היו לו בכל מקרה מצד אימו הביולוגית. בשנת 14 לספירה עלה טיבריוס לשלטון ומינה את סיאנוס למפקד המשמר שלו, בידיעה שהדבר ינעם לאותם אצילים שהיו קשורים בו.

שני מוקדי הכוח העיקריים של סיאנוס היו המשמר הפרטוריאני וחסותו של טיבריוס. כאחד האנשים שעיצבו את תפקיד מפקד המשמר, הוא הפך את המשמר עצמו לכוח גדול ובעל השפעה רבה ביותר. עד שנת 23 החזיק סיאנוס בנאמנותם של כתשעת אלפים – ולפי חוקרים מסוימים אף שנים-עשר אלף – חיילים שיכלו בכל עת להיכנס לעיר רומא ולבצע את פקודותיו. בנוסף, כאמור, סיאנוס זכה לתמיכתו של הקיסר אשר העריך אותו מאוד. טיבריוס שיבח את סיאנוס בפני הסנאט והעם כ"חברו-לעמל", והקים לכבודו פסלים לצד פסליו שלו.

בשנת 22 ביקש טיבריוס מהסנאט להעניק לבנו, דרוסוס, את הסמכות הטריבונית, מה שהיה הופך אותו באופן רשמי לשותף לשלטון אביו. אולם שנה לאחר מכן דרוסוס חלה ומת. דרוסוס לא הסתיר את סלידתו מסיאנוס, והמקורות אף מספרים על תגרת שיכורים שהתפתחה בין השניים. ההיסטוריונים העתיקים האמינו שסיאנוס הרעיל את דרוסוס יחד עם ליווילה, אשתו של האחרון, שאיתה כביכול ניהל רומן. עם זאת, המחקר המודרני מתייחס לדברים הללו בעירבון מוגבל. בכל אופן, באותו הזמן מעמדו של סיאנוס היה תלוי בכך שטיבריוס יישאר בשלטון. הענקת הסמכות הטריבונית לדרוסוס ונסיגתו של הקיסר מענייני המדינה, עלולות היו להיות הרסניות עבור סיאנוס, שכן מאותו הרגע היה עליו לקבל את חסותו של אדם השונא אותו; ועל כן, חש סכנה למעמדו ולחייו. נראה, אם כן, כי גם אם דרוסוס מת מוות טבעי, ייתכן שהטבע רק הקדים את סיאנוס.

עם מותו של דרוסוס נפתחה שאלת הירושה. בנו של דרוסוס, טיבריוס גמלוס, היה רק בן ארבע בשנת 23. לעומתו, שניים מבניו של גרמניקוס, בנו המאומץ של טיבריוס, כבר הגיעו לבגרות. אגריפינה, אלמנתו של גרמניקוס, לא הסתירה את שמחתה וחיפשה דרך להבטיח את הורשת השלטון לבניה. סיאנוס, מצדו, ראה בה ובבניה איום למעמדו, ולכן פעל כדי לסכל את תכניותיה. סיאנוס הסית את טיבריוס כנגד בית גרמניקוס, וכדי לבודד את אגריפינה מהשפעתה הפוליטית הרבה, הוא הביא להאשמת חלק מתומכיה בבגידה. סיאנוס המשיך להעמיק את הקרע בין אגריפינה וטיבריוס, וגרם לה לחשוד כי הקיסר זומם להרעילה; וזו, מאחר שלא הסתירה את חשדותיה, הגבירה את סלידתו של טיבריוס ממנה.

tib036.jpg

(בתמונה: פסל של הקיסר טיבריוס)

בשנת 26 עזב טיבריוס את רומא והתיישב בקאפרי. לפני שהגיע לאי, בזמן שסעדו בווילה שהייתה חצובה בסלע, התמוטטה תקרת המערה וסיאנוס הציל את הקיסר כשהוא מגן עליו בגופו. הוכחה זו של מסירות העניקה לסיאנוס את מלוא אמונו של טיבריוס. בשהותו של טיבריוס בקאפרי שימש סיאנוס כצינור התקשורת שלו עם הבירה. הוא החל לפעול באופן תקיף יותר כנגד בית גרמניקוס והצליח להביא להגלייתם של אגריפינה ונרון, בנה הבכור, ולמעצרו של דרוסוס, בנה השני. גאיוס קליגולה, הזכר השלישי לבית גרמניקוס, עוד לא הגיע לבגרות, ועל כן לא ניתן היה לנהוג בו כבאיום פוליטי.

סאינוס היה כעת בשיא כוחו. יום הולדתו נחגג באופן פומבי והובאו זבחים לפני פסליו כפי שהובאו לפני פסליו של הקיסר. בנוסף, טיבריוס אישר לו להיכנס בקשר נישואין עם המשפחה הקיסרית, צעד שהתנגד לו בעבר. עם החלטתו של טיבריוס לחלוק את הקונסולט של שנת 31 עם סיאנוס, נראה היה כי דרכו של מפקד המשמר לשלטון מובטחת. זו הייתה הפעם השלישית במהלך שלטונו כקיסר שבה כיהן טיבריוס כקונסול. את שתי הכהונות הקודמות הוא חלק עם גרמניקוס ודרוסוס בהתאמה, והן נתפסו ברומא כהכרה שלו ביורשיו. על כן, הייתה זו דרכו להראות בצורה פומבית את אמונו ביד ימינו, ובהתחשב בתקדימים, ייתכן כי הדבר נתפס באופן רשמי כסימן לכך שסיאנוס מיועד לרשת את השלטון: אם לא כקיסר, אז כמעין מחליף, עד שטיבריוס גמלוס, יורש העצר האמיתי, יגיע לגיל המתאים בכדי לתפוס את השלטון.

סיאנוס וטיבריוס נכנסו לתפקידם כקונסולים ב-1 בינואר 31, והיעדרותו של טיבריוס מרומא הותירה את סיאנוס כ"שחקן הראשי" בבירה. עם זאת, עד סופה של אותה שנה הוא נושל ממעמדו והוצא להורג. מסיבה שאינה מוסברת במקורות, טיבריוס החל להציף את הסנאט במכתבים, אשר לעיתים ביקרו את מפקד המשמר ולעיתים שיבחו אותו. כמו כן, הוא הזמין את קליגולה לקאפרי, ושם הכריז על הגעתו לבגרות. במאי הוא התפטר מהקונסולט, וסיאנוס היה מחויב לעשות כמוהו. לאחר ההתפטרות טיבריוס אסר על סיאנוס לצאת מהבירה, ובמכתביו לסנאט הוא דיבר עליו בקרירות. לפי הביוגרף סווטוניוס, וההיסטוריון קסיוס דיו, לפני שהתחיל את המתקפה הישירה שלו נגד סיאנוס, הוליך אותו טיבריוס שולל והרגיע אותו באמצעות הפצת שמועות על כך שהוא עתיד לקבל את הסמכות הטריבונית, מה שהיה הופך אותו באופן רשמי לשותף לשלטון.

כשהגיעה העת להיפטר מסיאנוס, טיבריוס פעל במהירות וביעילות. הוא שלח לרומא את מאקרו, מפקד הוויגיליים, יחידת שומרי הלילה של העיר, עם כתב מינויו כמפקדו החדש של המשמר הפרטוריאני ועם מכתב נוסף לסנאט. מאקרו פגש את סיאנוס לפני ישיבת הסנאט, והרגיע אותו שבמכתב ישנה בקשה להעניק לו את הסמכות הטריבונית. הוא מסר את האיגרת של טיבריוס לקונסולים ויצא אל מחנה הפרטוריאנים כדי למנוע התקוממות. האיגרת של טיבריוס הייתה ארוכה ומייגעת ובסופה באה ההודעה כי יש לעצור את סיאנוס. סיאנוס נעצר, ועוד באותו היום התכנס שוב הסנאט כדי להצביע בעד הוצאתו להורג שבוצעה כמעט מיד. לאחר מותו נגררה גופתו למדרגות הגמוניות, שם היא נותרה במשך שלושה ימים תוך שהיא נתונה לחסדיו של ההמון המתעלל. משפחתו וידידיו נרדפו וחוסלו, ותומכיו החלו לפנות זה כנגד זה בניסיון נואש להציל את עצמם.

לא ברור מהמקורות מה בדיוק הוביל את טיבריוס לחסל את סיאנוס. סווטוניוס כתב בבירור על קשר שקשר סיאנוס, והוסיף שעל פי גרסתו הרשמית של טיבריוס סיאנוס נענש על פעולותיו כנגד בני גרמניקוס. כאמור, החלק הרלוונטי אצל טקיטוס אבד, אך ניתן למצוא אצלו רמזים הן לקשר כנגד קליגולה והן לקשר כנגד טיבריוס; קסיוס דיו, לעומתם, כלל לא עסק בקשר של סיאנוס. בנוסף, גם דיו וגם סווטוניוס כתבו כי טיבריוס החל לפעול נגד סיאנוס עוד לפני שהוא מינה אותו לקונסול, ואם כך, נראה כי הקשר האמיתי נועד לפגוע במפקד המשמר.

התשובה, לטעמי, נעוצה בשאיפותיו הפוליטיות של סיאנוס, וכאן הסיפור מתחיל באמת להסתבך. קשה להאמין שסיאנוס האמין שהוא פשוט יירש את טיבריוס כקיסר. אדם רציונלי ממעמד הפרשים לא יכול היה לשאוף לדבר כל-כך מופרך ברומא, שגם לאחר מעברה מרפובליקה לקיסרות נותרה חברה מעמדית ביותר. אם כך, נשאלת השאלה מה יכלו להיות השאיפות הפוליטיות של סיאנוס. כאמור, סיאנוס עמד להיקשר בקשרי נישואין עם המשפחה הקיסרית והיה מקורב מאוד לקיסר. התקדים לכך הוא מרקוס אגריפה; אגריפה הפרש היה יד ימינו של אוגוסטוס, ובמהלך חיפושיו של האחרון אחר יורש, הוא חיתן את אגריפה עם בתו יוליה, אימץ את שני ילדיהם הבכורים לבנים, ואגריפה עצמו אף קיבל את הסמכות הטריבונית. ככל הנראה, תכניתו של אוגוסטוס הייתה שאם יקרה לו משהו, ישמש אגריפה כסוג של ממלא מקום עבור בניו הצעירים. ניתן להניח שסיאנוס קיווה לדבר דומה, ואם כן, יש לבחון מי היו באותו הזמן היורשים הפוטנציאליים של טיבריוס.

כפי שראינו, שני בניו הבכורים של גרמניקוס יצאו מהתמונה, מה שמשאיר אותנו עם קליגולה – בנו השלישי של גרמניקוס ונכדו המאומץ של טיבריוס – ועם טיבריוס גמלוס, בנו של דרוסוס ונכדו הביולוגי של הקיסר. אם סיאנוס היה מעוניין לשלוט בפועל ברומא, היה עליו לשמש כעוצר ליורש שניתן לשלוט בו בקלות רבה יותר, ואולי אף להיפטר ממנו לאחר שטיבריוס הזקן ילך לעולמו. מי שענה להגדרות הללו הוא גמלוס, שבשנת 31 היה רק בן שתיים-עשרה. קליגולה, לעומתו, היה בן תשע-עשרה באותה שנה, וכבנו של גרמניקוס הוא זכה לפופולריות רבה בקרב הציבור ברומא, דבר שאיים מאוד על סיאנוס.

אם טיבריוס היה מת בשלב זה, רוב הסיכויים היו שהשלטון יעבור לקליגולה. דבר זה עשוי היה לפגוע בסיאנוס שרדף את אימו ואת אחיו. כמו כן, תקרית המערה, בה סיאנוס כמעט איבד את חייו בניסיונו להציל את הקיסר, מחזקת את ההשערה כי הוא באמת היה נאמן לטיבריוס, וגם אם לא, הישרדותו הייתה תלויה בהישרדותו של הקיסר והוא ידע זאת. לעומת זאת, מאחר שסיאנוס נפטר בהצלחה משני הבנים הבכורים לבית גרמניקוס, ייתכן שהוא האמין שהוא יצליח להסית את טיבריוס גם נגד קליגולה. לכן, אפשר להניח כי אם היה קשר של סיאנוס כנגד מי מבני המשפחה הקיסרית, הקשר ככל הנראה כוון כנגד קליגולה.

ובכן, מדוע הייתה לכך משמעות בעיני טיבריוס? אחת הסברות במחקר היא כי חלק מאותם אצילים שהיו קשורים בסיאנוס היו מוכנים להשלים עם מעמדו כיד ימינו של הקיסר, אך לא היו מוכנים שאדם שאותו הם תפסו כנחות מהם יכהן כקיסר בפועל. ייתכן שטיבריוס הבין את זה או שאותם אצילים הסבו את תשומת ליבו לכך, ובניגוד לרצונו הוא אולץ לפעול נגד מפקד המשמר. אפשרות נוספת היא שטיבריוס חשש שאם קליגולה יהיה מחוץ לתמונה, סיאנוס יוכל להיפטר בקלות גם מטיבריוס גמלוס לאחר מותו של הקיסר, וכך ישתלט על השלטון לחלוטין.

יכול להיות שהמפתח לפתרון נמצא בחיסולם האכזרי של ילדיו הקטנים של סיאנוס לאחר מותו. לפי טקיטוס, הילדים הוצאו להורג בחנק והושלכו למדרגות הגמוניות. הוא וקסיוס דיו ציינו כי בתו של סיאנוס הייתה בתולה ושהיא נאנסה על ידי התליין, שכן הוצאת בתולה להורג נחשבה למעשה אסור. לפי החוקרת אן בודינגטון, עונש כל-כך קיצוני היה חריג אפילו במקרים של בגידה במדינה. על כן, או שמעשיו של סיאנוס היו מתועבים ביותר, או שטיבריוס היה נקמני ביותר. עלינו לבחון מדוע הילדים נענשו כך. ייתכן שההוצאה להורג באה בעקבות מכתבה של אפיקאטה, אלמנתו של סיאנוס, לטיבריוס. המכתב נשלח לאחר מותו של סיאנוס, ולפיו מפקד המשמר הרעיל את דרוסוס, בנו של הקיסר, בשנת 23. דבר זה מחזק את הטענה בדבר הקשר נגד קליגולה. כדי שטיבריוס – שעל פי המקורות היה אדם פיקח ביותר – יאמין לכך שסיאנוס, עוזרו הנאמן, רצח את בנו, משהו צריך היה לסדוק את אמונו במפקד המשמר קודם לכן. אם הוא האמין שסיאנוס קשר כנגד אדם מהמשפחה הקיסרית, כמו קליגולה, היה לו קל יותר להאמין גם בסיפור ההרעלה. האפשרות השנייה שאותה סיפק קסיוס דיו, היא שהמכתב הגיע כנקמה של אפיקאטה בטיבריוס בעקבות ההוצאות להורג של הילדים. אם מקבלים את האפשרות הזו, יחסו של טיבריוס לילדיו של סיאנוס נראה עוד יותר בלתי מתקבל על הדעת, ומחזק את הסברה לפיה הקיסר נפגע מאוד ממפקד המשמר שלו, כנראה מאחר שהבין את תכניותיו להשתלט על המדינה לאחר מותו, תוך כדי חיסולם של נכדיו.

i claudius 5.png

(בתמונה: דמותו של סיאנוס, כפי שהופיע בסדרה "אני, קלאודיוס". נאמן עד אין קץ או פוליטיקאי ערמומי?)

אם כן, יכול להיות שסיאנוס תכנן קשר נגד קליגולה בשנת 31. גם אם לא עשה זאת, נראה כי מידע באשר לקשר כזה הגיע לאוזניו של טיבריוס מאנשים באליטה שלא היו מוכנים לקבל את סיאנוס כראש המדינה, אף שחלקם תמך בו בעבר. טיבריוס כנראה האמין להאשמות בדבר קשר, ואולי חשש שקשר כזה מתוכנן גם נגדו וגם נגד נכדו הביולוגי. פעולותיו הקיצוניות כנגד ילדיו של סיאנוס מחזקות את הנקודה הזו, ועל אחת כמה וכמה אם ההוצאות להורג בוצעו לפני שליחת המכתב של אפיקאטה. במקרה כזה אין זה בלתי סביר שטיבריוס נפגע עמוקות כשהבין את התוכנית המיוחסת כאן לסיאנוס. הוא הובל לחשוב, אולי בצדק ואולי לא, כי עוזרו וחברו הנאמן רק ניצל אותו למען קידום שאיפותיו היומרניות שהייתה בהן פגיעה עמוקה במסורת ובמשפחה הקיסרית.

במידה שהמסקנה הזו נכונה, הדבר עוזר להסביר לא רק את האירועים שהובילו למותו של מפקד המשמר, אלא גם את האופן שבו תופסים המקורות את טיבריוס ואת סיאנוס. הראשון הוא אדם שהובל בקלות על ידי פחדיו וחששותיו, מה שהפך את פקחותו ואת חכמתו למסוכנות ביותר; והשני הוא פוליטיקאי ערמומי, אשר ניצל את מי שהיה מיטיבו הגדול. את האמת החמקמקה בסיפור הזה כנראה לעולם לא נוכל לדעת בוודאות, שכן שלל התככים והמזימות שבאו לידי ביטוי כאן מקשים על פתרון הבעיה. עם זאת, הם גם אלו שהופכים את הנושא לכל-כך מושך עבור אנשים כמו גרייבס ועבור מעריציה של הסדרה "אני, קלאודיוס". אז אולי פשוט תתרווחו וצפו בה.

מודעות פרסומת