בשנים האחרונות הלך הרוח במזרח התיכון התמקד בהשפעתה העולה של איראן ובחשש מרצף גיאוגרפי שיעי בשליטתה, שיחל באיראן ויעבור דרך עיראק, סוריה וחיזבאללה. ראוי לציין שבעיראק 60% מהאוכלוסייה הם שיעים; סוריה נשלטת על ידי העלווים, זרם שהתפלג מתוך השיעה; וחיזבאללה הוא ארגון טרור שיעי שיושב בלבנון. על מנת לתאר את ההתאגדות הזו השתמשו במונחים, כגון “הציר השיעי” או “הסהר השיעי”, בכדי לצייר את המכנה המשותף האידיאולוגי-אסטרטגי בציר זה.

אולם, הזעזוע שאחז במרחב הערבי – ובפרט בסוריה – מאז 2010, הוביל להיווצרותו של נוף גיאו-פוליטי חדש, ולשינויים בהרכב הציר ובמידת לכידותו. בנוסף, הדבר הביא להתגבשותו של “ציר סוני” טורקי-ערבי, מלוכני-רפובליקני אם תרצו, שמהווה משקל נגד ומאתגר את כוחה והשפעתה של איראן במרחב. הפעלתנות הסונית החלה עוד לפני אירועי “האביב הערבי” — אירועים שהחריפו את המתח העדתי בין הסונים לשיעים ובין הערבים לבין הפרסים שבאיראן — אך היא הגיעה לשיאה בעקבותיהם. שיקולים של מאזן עוצמה ויריבות בין-עדתית מחוברים יחדיו באדיקות, בעיקר מצידן של מדינות המפרץ, שתכליתן לבלום את איראן ולגבש חזית סונית כנגדה.

מחד, שלל האירועים המתרחשים באזורנו, ומאידך עוצמתה הצבאית וחוסנה הכלכלי של ישראל, הובילו לכך שמדינות ערב דחקו את המלחמה בישראל לשולי סדר היום האזורי. נשאלת השאלה – האם מדינת ישראל מנצלת כראוי את חלון הזמנים יוצא הדופן הזה על מנת לבנות את היכולת להתמודד עם האתגרים העמוקים הצפויים לה בטווח הארוך?

במשך מבצע "צוק איתן", וגם לאחריו, הדגיש ראש הממשלה נתניהו את חשיבות הקשרים הנרקמים בין ישראל ובין המדינות הסוניות המתונות בעולם הערבי, ובייחוד עם מצרים שעמה ישראל חולקת אינטרסים, הן בצד הפלשתיני ובחצי האי סיני והן בתחומים אחרים. השותפות האסטרטגית האזורית הזו מתבססת במהותה על העמדה האחידה נגד הגרעין האיראני ורצונותיה ההגמונים של טהרן, וכן על המאבק באסלאם הפוליטי מבית מדרשם של "האחים המוסלמים"; דאע"ש הוא הביטוי הקיצוני ביותר – אך לא היחידי – של תופעת האסלאם הפוליטי, אשר כוללת גם את חמאס ומסכנת את עצם קיומן של רוב מדינות האזור.

סיסי.jpg

(בתמונה: נשיא מצרים, א-סיסי. מצרים בראשותו מהווה בורג מרכזי בציר הסוני המתון)

בנוסף, נראה כי מדינות הציר הסוני חששו והתאכזבו ממה שנראה בעיניהן כפסיביות, או התעלמות אם תרצו, של ממשל אובמה מהסכנות הללו – גישה שבאה לידי ביטוי בהצהרת אובמה לפיה ארצות הברית תעביר את מרכז הפעילות המדינית והביטחונית שלה מהמזרח התיכון למזרח הרחוק. ישראל הצליחה לקרוא נכון את המפה, כשהעדיפה את יוזמתה של מצרים להפסקת אש ב"צוק איתן" על פני זו שהוצעה על ידי קטאר וטורקיה שהן תומכות חמאס, והיא שותפה לחששות של מדינות הציר הסוני המתונות. עם זאת, היא אינה רוצה ואינה יכולה, כמובן, להפנות עורף לבעלת בריתה המסורתית והנאמנה ביותר, ארצות הברית.

ברם, סלילת דרך אל הברית האסטרטגית עם סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות, ירדן, בחריין וכווית, אינה סותרת את יחסיה של ישראל עם ארצות הברית. יתרה מזאת, אינטרסים ובריתות משתנים במהירות, בפרט במזרח התיכון, ויהיו האזיקים הפרגמטיים שקושרים עתה בין האינטרס הישראלי לאינטרס של ציר המדינות הערביות המתונות הדוקים ככל שיהיו – הם לעולם לא יהוו תחליף לברית עם ארצות הברית וליכולתה של ישראל להגן על עצמה בכוחותיה.

הרשות הפלשתינית אמורה גם היא, לכאורה, להיות חברה בציר הסוני המתון הזה, וסביר להניח, אפוא, שסעודיה, מצרים ובעלות בריתן תהיינה חפצות שייפתח מהלך מדיני בין ישראל לרשות הפלשתינית. מהלך שכזה יסלק את העול המתמשך הזה מסדר היום, ובעיקר יחליש את קטאר וחמאס, ויאפשר את הפניית עיקר המאמץ לעבר האסלאם הקיצוני הסוני והשיעי ולטיפול בבעיה הסורית, העיראקית והלובית. הדעה הרווחת גורסת כי מצרים העלתה רעיונות יצירתיים על מנת לסייע לפתרון הבעיה הפלשתינית, ויתרה מכך, בסעודיה אף נשמעים קולות לפיהם "ישראל אינה אויב".

סלמאן.jpg

(בתמונה: מלך סעודיה, סלמאן בן עבד אל-עזיז. בורג מרכזי נוסף בציר הסוני המתון)

למדינת ישראל יש עניין מהותי וקונקרטי בקידום המהלכים האלה, אף אם אין להגזים בתקווה להצלחתם, במיוחד מפני שאבו-מאזן לא מראה נכונות להיכנס למשא ומתן רציני עם ישראל. אפילו אם בלחצן של מדינות ערב המתונות אבו-מאזן ישנה את עמדתו הסרבנית, אין כל ערובה לכך שהאיום של ארגון החמאס – שהוכה אמנם בעזה, אך זוכה לתמיכה ברחבי הגדה המערבית – יאפשר לו זאת. אולם ייתכן שנפתח דף חדש בהיערכות המדינית של אזורנו, נוכח הצורך בנקיטת צעדים בוני אמון.

ישנן שתי דרכים בהם ישראל, לדעתי, תוכל להתמודד בהצלחה במצב הנוכחי. הדרך הראשונה היא הפגנת קשיחות אל מול התחזקות הציר של איראן-חיזבאללה בסוריה. עקב מגמת ההתחזקות של הציר הרדיקלי השיעי בתמיכת רוסיה, ישראל צריכה לנהל את הסיכונים לטווח ארוך, כאשר במרכז עומד סילוק האיום הנובע מחזית זו בצפונה של ישראל. על ישראל לנקוט עמדה מוסרית חד-משמעית אל מול הרצח השיטתי בסוריה; להכשיל בצורה מחושבת ומדודה את הציר השיעי; למנוע העברת נשק לחיזבאללה; לחזק את  הקשרים ולסייע הומניטרית לתושבים הסונים היושבים בגבולה.

הדרך השנייה היא שיפור היחסים עם מדינות הציר הסוני; במידה שישראל תגיע להסדר אפקטיבי עם הפלסטינים ייתכן שתיסלל הדרך להסכמים איתן, ואף לביסוס קשרים דיפלומטים פומביים. חרף העובדה שהבעיה הפלסטינית איבדה בצורה ניכרת את מקומה המרכזי בסדר היום של המשטרים הערביים, ראשי הציר הסוני יודעים שהיא חשובה לדעת הקהל במדינותיהם, וכתוצאה מכך עומד מכשול מובנה בינם לבין ישראל. תהליך ישראלי-פלסטיני יאפשר הרחבה והעמקה של יחסים אלה ומימוש הפוטנציאל האסטרטגי הטמון  בברית זו עבור ישראל דרך ההכרה במעמדה כמדינה לגיטימית במזרח התיכון. זאת ועוד, ביחסים אלו מצוי פוטנציאל כלכלי אדיר, ותרומה ניכרת להיערכות אל מול אויב שיעי משותף.

לסיכום, למרות שאיפתה של ישראל לטפח את הקשרים האזוריים שלה, היא החליטה שלא לחבור לקואליציה הסונית. אמנם הקואליציה הסונית עשויה לסייע לה רבות, אך בכל זאת בראייתה של ישראל מדובר בקבוצת מדינות שחלקן מעורבות (או היו מעורבות) בטרור האזורי, והן גם עלולות להיות חלק מחזית הלחימה הבאה נגד ישראל. כאשר טורקיה, סעודיה ומצרים יחברו לברית ממשית, יתקיים אותו ציר סוני שבו חברות המדינות שהן בעלות אוכלוסיות גדולות ואלו החזקות ביותר מבחינה צבאית במזרח התיכון; יחד עם התמיכה הכלכלית שלא תסולא בפז מצד סעודיה, אפשר יהיה לנהל קרב בלימה נגד הציר השיעי שאיראן מנהיגה. ציר שכזה יחליש את קטאר – מדינה סונית אמנם, אך לא מתונה – המהווה בת ברית של האחים המוסלמים במצרים, תומכת כלכלית בחמאס ובת ברית אסטרטגית של איראן. לעניות דעתי, עם היווצרות הציר הסוני ועם חיזוק הקשרים המדיניים של המדינות החברות, במתכונת שהוצגה לעיל, מצבה של ישראל ישתפר משמעותית.

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת