פרופ' משה סלוחובסקי מסיים את תפקידו כראש החוג להיסטוריה לאחר שלוש שנים בהן כיהן בתפקיד. רגע לפני שהוא בורח לנו למחקר מתקדם באיזה מרתף חשוך, ביקשנו מירדן יוסף לתפוס אותו לשיחה מרתקת ומעניינת שתסביר לכם בדיוק מי הוא משה סלוחובסקי, מעבר לפנים האקדמיות שאנו רגילים לראות.

האם הגעת ממשפחה אקדמית שתומכת בהישגים של לימודים גבוהים?

הגעתי ממשפחה שבה אבא שלי למד היסטוריה באוניברסיטה העברית – אבא שלי היה ממה שנקרא עולי הסרטיפיקטים, אנשים שהאוניברסיטה נתנה להם מסמך שאפשר להם להגר לפלשתינה; אז הוא הגיע בקבוצה הזו של עולי הסרטיפיקטים, למד באוניברסיטה העברית היסטוריה והיסטוריה של עם ישראל והשלים MA בהיסטוריה, ואז עשה תפנית ולמד משפטים. אמא שלי באה ממשפחה לא אקדמית, אבל עם דגש מאד-מאד חשוב ורציני על חינוך. גם היא השלימה תואר בהיסטוריה, אז נידונתי להיות היסטוריון.

אבל הם לא המשיכו באקדמיה?

לא, שניהם לא המשיכו באקדמיה.

ואחים שלך? אתה הבכור?

אני הבכור ויש לי אחות שצעירה ממני בשנתיים. גם היא למדה פה באוניברסיטה העברית וגם היא הלכה לכיוון לא אקדמי. היא הלכה לכיוון של מינהל ציבורי.

כבכורה, אני חייבת לציין שלבכורים יש אופי ואתה לא נראה בכור.

גם אחותי חושבת שהיא בכורה באופן שבו היא מסובבת אותי על האצבע עד היום. היא יכולה להגיד לי "קר בחוץ, תלבש סוודר".

מאיזה גיל ידעת שאתה רוצה להיות היסטוריון?

ידעתי מגיל מאד צעיר שאני רוצה להיות היסטוריון. או היסטוריון או פסיכולוג קליני. ובסוף נחתי בהיסטוריה.

וואו, מאיזה גיל בערך התפתחה התודעה הזו?

בתיכון עשיתי היסטוריה 5 יחידות, ובתיכון חברה מאד טובה שלי – שהיום גם היא פרופסור כאן – אמרה לי שכבר בחטיבת הביניים היא ידעה שאני אהיה פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה.

אנחנו יודעים שהיית הרבה בפריס לאורך השנים וגם בצעירותך. אז בתיכון היית פה בארץ או בפריס?

תמיד הייתי פה, בארץ, ותמיד הייתי נוסע הרבה לפריס.

בחופשים או תוך כדי הלימודים?

גם בחופשים וגם תוך כדי הלימודים. הגעתי לרמה של היכרות מאד-מאד אינטימית עם פריס, עד כדי כך שהרגשתי שם לגמרי בבית. ובתקופות מסוימות חייתי שם גם לפרקי זמן ארוכים של כמה שנים.

וזה היה בגלל שהמשפחה עברה לשם?

זה בגלל החברים ובגלל שהתאהבתי בעיר, וגם בגלל שרציתי לחיות שם.

נשמע חלום! אבל ככה מגיל צעיר לטוס לשם לבד כל כך הרבה?

פעם, היום זה כבר לא קיים. פעם, כשהייתי בתיכון ואחרי התיכון, אפשר היה לתפוס טרמפים. היום מפחדים לתפוס טרמפים. אז, הייתי כל קיץ נוסע וכל קיץ עושה טיול טרמפים באירופה ומסיים אותו בלהיות חודשיים בפריס. היום אנשים לא מעזים יותר לעשות את זה, היום זה מפחיד, פעם זה באמת לא היה מפחיד.

ואת הצרפתית רכשת מהנסיעות האלו?

לא, צרפתית היה לי כבר מהבית לפני כן.

למה האוניברסיטה העברית? בגלל שהיית ירושלמי? בגלל שההורים למדו כאן?

בגלל שהייתי ירושלמי.

לא הייתה התלבטות?

לא, לא הייתה התלבטות. לרגע לא חשבתי שלא ללכת לאוניברסיטה העברית. היה פה סגל נפלא, ובשנים ההן ירושלמים לא נסעו לתל אביב ומתל אביב לא באו לירושלים. לא, סליחה, תל אביבים באו לירושלים, ירושלמים לא הלכו לתל אביב.

איך הייתה החוויה שלך באוניברסיטה בתור סטודנט צעיר? ובהמשך, איך הגעת להתעניין בתחום המחקר העיקרי שלך? למה בחרת לחקור דווקא היסטוריה דתית וצרפתית?

הסטודנטים אוהבים לקטר, אבל היה לי נפלא כל יום וכל היום. למדתי עם אנשים ונשים נהדרים בחוג מאד-מאד קשה, יוקרתי ותובעני כמו החוג להיסטוריה.

אבל לא התחלת רק היסטוריה.

נכון. התחלתי היסטוריה וספרות השוואתית ועזבתי אחרי איזה סמסטר. בשנה שאחרי זה התחלתי פסיכולוגיה במטרה ללכת למסלול קליני וגם אז עזבתי אחרי סמסטר. אחרי זה עשיתי רק היסטוריה חד-חוגי. למדתי תולדות עם ישראל ומחשבת ישראל, שפות, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. נהניתי מהכל ונהניתי כל הזמן.

באמת הייתה לי קבוצת חברים נפלאה שחלק גדול מהם היום מרצים ומרצות פה. למדנו ביחד ודרבנו אחד את השני, ולמדנו שפות ביחד, ממש קבוצה שהלכה מקורס שפה לקורס שפה והיה יופי. לא היה לי קשה אף פעם. אני יודע שקשה לאנשים עם בחינות, קשה לאנשים עם עבודות, קשה לאנשים עם ללמוד שפות, אבל כל הדברים האלה באו לי נורא בקלות. אז הרגשתי כמו דג במים.

הדבר היחידי שלא הייתי סגור לגביו היה התחום ההיסטורי שבו רציתי לעסוק במחקר. מאד נמשכתי להיסטוריה של יהודים-גרמנים, וידעתי שזה תחום שאני ארצה להתעסק איתו. רוב הקורסים שלמדתי פה בשנים הראשונות, ואלו שהכי הלהיבו אותי פה, עסקו בהיסטוריה יהודית-גרמנית עם פרופסור ג'ורג' מוסה. ואז הופיע סטיבן אשהיים, והם שניהם היו נפלאים.

עם מוסה לקחתי המון קורסים. עוד כשהייתי בתיכון הלכתי לשמוע הרצאות שלו. חשבתי שזה מה שאני אעשה, ואז דרך יהושע פראוור – שהעביר קורס נפלא בשם "אמונות ודעות בכנסייה הנוצרית בימי הביניים" – נמשכתי מאד לתחום של הכנסייה וימי הביניים. זה גרם לי לחשוב שאולי אני אעשה בזה את ההתמחות שלי, ולקחתי גם קורסים נהדרים עם מיכאל הד על רפורמציה ועל העת החדשה המוקדמת, וכל זה גרם לי להתעניין מאד-מאד בדת.

בסוף ה-BA התלבטתי בין היסטוריה יהודית-גרמנית – כתבתי את עבודת הגמר ב-BA בהיסטוריה גרמנית-יהודית על וולטר בנימין, עבודה שמאד אהבתי והיה לי די ברור שאני אמשיך בכיוון הזה – אבל במקביל, מאד רציתי לעסוק בהיסטוריה של הכנסייה. התלבטתי בין היסטוריה גרמנית להיסטוריה של שלהי ימי הביניים, משהו עם הכנסייה, ואז בשיעור של מיכאל הד קראנו מאמר של נטלי דיוויס על טקסים דתיים בצרפת בעת החדשה, וזה גרם לי לרצות מיד לזנוח הכל וללמוד היסטוריה צרפתית של העת החדשה המוקדמת איתה. כשסיימתי את התואר הראשון בהיסטוריה גרמנית ועשיתי את ה-MA בהיסטוריה של העת החדשה המוקדמת, פניתי אליה והתקבלתי לפרינסטון, ואז הגעתי להיסטוריה צרפתית. זה היה המסלול.

וואו, לא צפוי. היה נדמה שצרפת זה התחום שבחרת מתחילת הדרך, שהכל הלך לך חלק וברור מההתחלה.

הלך לי נורא בקלות, אבל לא חלק. אבל הנה עכשיו אפשר לראות שאת הקראש הראשון לא שוכחים. יש לי עכשיו פרויקט חדש בהיסטוריה יהודית-גרמנית של המאה ה-20: המעורבות של יהודים בתרבות ההומו-לסבית בברלין לפני מלחמת העולם השנייה, והגירה של יהודים-גרמנים הומואים ולסביות לפלשתינה. אז אחרי 20 שנה חזרתי בעצם לאהבה הראשונה.

פאדיחה שקרתה לך כסטודנט?

שנפלתי לדוד חמר – לא, זה היה כשהייתי בגנון. אה […] זה באמת היה טראומה! ילד דחף אותי לתוך קערת חמר ענקית כזאת. נטפתי חמר, בכיתי והייתי מבויש. כסטודנט עבדתי במשמרות לילה בבית חולים לילדים חולי נפש עם רז חן-מוריס, והרבה פעמים הייתי מגיע אחרי המשמרת ללימודים. יצא לא פעם ולא פעמיים שישבתי והשתעממתי ונרדמתי בשיעורים.

מעודד לשמוע.

שמה? שמי שגם נהיה ראש חוג נרדם בשיעורים?

כן, זה שובר את הסטיגמה של הפרופסורים שמתחילת הדרך היו מושלמים כל כך כל הזמן, וגם את הסטיגמה שלך בפרט כאדם שנמצא תמיד בשליטה ואף פעם לא מפשל.

נכון, אני מפשל מעט מאד. א. אני לא מפשל; ב. כשאני מפשל אז אני מבין שזה לא טרגי, שזה לא סוף העולם ושאין צורך לחתוך ורידים; ג. אני באמת נמצא במקום בחיים שבו הדברים שקשורים לעולם האקדמי באים לי בקלות.

לא, אבל אני מדברת על תחילת הדרך – גם אז הכל הגיע בכזאת קלות כמו עכשיו?

לא הכל הגיע בקלות בהתחלה. תראי, אני קיבלתי 18 במבחן בסטטיסטיקה בחוג לפסיכולוגיה, קיבלתי 32 בתכנות. זה לא בא לי הכי בקלות. קיבלתי 55, או עובר בדיוק, בתהליכים קוגניטיביים. זה בא לי מאד לא בקלות.

ובהיסטוריה?

תמיד הכל בא בקלות. אולי כתבתי פעם עבודה שהייתה גרועה, יכול להיות, אבל עובדה שאני לא זוכר אותה, אז כנראה שהיא לא מספיק חשובה לי בחיים. למדתי הרבה קורסים שלא עניינו אותי בהיסטוריה, שהייתי חייב לקחת כך וכך במדור הזה והזה. הקורסים האלה לא עניינו אותי ואני מניח שהציונים לא היו טובים, אבל זה לא היה לי מספיק חשוב בחיים. אם ידעתי שלא השקעתי בקורס מסוים, ואני ממש זוכר ספציפית, קיבלתי את הציון שהגיע לי. זה לא היה דרמה, משום שכל כך אהבתי ללמוד והיו כל כך הרבה דברים מעניינים אחרים שזה מה שהיה לי חשוב. וזה היה גיל שהיה לי חשוב להתאהב, והיה לי חשוב לצאת לסרטים והיו לי חשובים חיי החברה ודברים כאלה.

אז לא הסתגרת בחדר והיית חרשן מהגיהינום?

לא. הייתי חרשן, אבל הייתי חרשן בגלל שנהניתי מלהיות חרשן.

ואחר כך, התקדמות באקדמיה – זה קשה? עד כמה הרגשת מרפקים, אגו או צורך להתפשר על נושאי המחקר?

זה מאד קשה. תראי, שוב, דברים באו לי נורא בקלות. ידעתי שאני טוב בזה, סיימתי בתכנית שבאותו זמן הייתה – אני מניח שאפשר להגיד, בלי הגזמה – הטובה בעולם. נורא רצו שאני אחזור כי הייתי טוב במחקר, וגיליתי די מהר שאני גם טוב בהוראה, אז לא הייתי במצבים קונפליקטואליים כאלה שאילצו אותי לחשוב איך אני נדחף ולהשתמש במרפקים וכל מיני דברים מהסוג הזה. אני חושב שהאקדמיה היא מקום מי שמצליח הם שני סוגי אנשים: אנשים שהם מאד-מאד טובים וזה ברור לכולם, ואכן הם מתקדמים במהירות, בלי אגו ומרפקים ודברים מהסוג הזה, וכולם מכירים בגדולה שלהם. יש אחרים שחושבים שהדרך להצליח זה לייצר לעצמם נראות טובה והמון תהודה, והאמת היא שזה מצליח. זה מצליח בארץ וזה מצליח בעולם. וכמות האנשים שנחשבים נורא גדולים בתחום המחקר שלהם, אך הם בסך הכל קופסת רעש, היא גדולה מאד. קופסה ריקה עושה המון רעש, קופסה מלאה עושה פחות רעש.

אף פעם לא הרגשתי שאני צריך להתגמש מבחינת תחום המחקר. כשהחלטתי שאני רוצה לפנות לקרן מחקר בנוגע לנושא הומו-לסבי, לא עלה לי לשנייה הרעיון שמישהו יגיד שזה לא לגיטימי או משהו מהסוג הזה. אז לא הייתי צריך להתגמש, אבל גם היה ברור לי שהמערכת לא תדרוש ממני להתגמש. זה לא משהו שהמערכת רוצה. אני חושב שמהבחינה הזו במערכת האקדמית יש מספיק מנגנוני פיקוח, שכן אני אומר יש גם שגיאות, אבל בסך הכל זו מערכת שמאד מכבדת יכולות מחקריות, מכבדת מחויבות להוראה ומאד מחויבת למצוינות.

מרצה שהשפיע עליך כסטודנט ובאיזה אופן?

היו שלושה כאלה והזכרתי אותם: ג'ורג' מוסה, מיכאל הד ויהושע פראוור. שלושתם זיכרונם לברכה. ג'ורג' מוסה עם היכולת הענקית הזו לדבר על תרבות בצורה הכי נרחבת שאפשר; פראוור בלהכיר לי עולם, שלא ידעתי עליו כלום, של הנצרות בימי הביניים ושל הכנסייה הנוצרית בפרט, ולעשות את זה בהרצאות כריזמטיות ונפלאות; ומיכאל הד בא ללמד אותי מה זה להיות היסטוריון – קפדנות עד הפרטים הכי-הכי קטנים.

בכל תעודה הוא הקפיד להשאיר כמה מילים לא מתורגמות כדי שאנחנו נלך ונמצא את המשמעות של המילה. הוא לא נתן מאמרים ארוכים, אלא מאמרים קצרים, אבל דרש קריאה צמודה של אותו מאמר. הוא דגל בבנייה איטית של ידע ובדגש על קריאות פרשניות, ולא בהכרח על לדעת הרבה. בשעה שגם אצל מוסה וגם אצל פראוור נפתחו לי עלומות בראיית עולם גדולה, אצל מיכאל ראיית עולם גדולה הייתה לו, מאד, אבל הדגש בכיתה היה על הדברים הקטנים, והוא זה שהטיף לי שפות-שפות-שפות, ובצדק. הוא זה שהתעקש שבעבודות אני אשתמש בשפות זרות, ובצדק, וכל מה שהיה קשור להכשרה המקצועית הקפדנית זה במידה רבה בזכותו.

ואז כמובן נטלי דיוויס. הגעתי לפרינסטון, הגעתי לאנשים מדהימים, באמת משכמם ומעלה – נטלי דיוויס ופיטר בראון – שגם נהיו חברים אישיים והם שניים מההיסטוריונים הכי מדהימים בעולם, והייתה לי הזכות באמת לעבוד עם שניהם. ושוב, נטלי הייתה הפרטים הקטנים והדקדקנות, ופיטר בראון היה התמונה הגדולה שמורכבת מהמון פרטים קטנים, אבל היכולת לחשוב על הכל בצורה שאף פעם לא חשבתי עליה. למשל, לחשוב על האימפריה הרומית לא כיחידות טריטוריאליות, אלא כים שלחופיו מתרחשים דברים, אבל הים הוא במרכז. החילופים התרבותיים דרך הים, המעבר של רעיונות ומסחר דרך הים, ומה זה אומר שכל התרבות הרומית היא כאילו כמו צפרדעים לחופי ביצה. היכולת לשנות את המבט הייתה נפלאה.

אין ספק שההשפעה של מיכאל הד ניכרת.

מה שמעניין לגבי מיכאל זה שכל מי שלמד איתו מודה לו. אתמול קיבלתי ספר ממישהו שהקדיש אותו למיכאל, וזה כבר כ-3 שנים אחרי פטירתו, ובכל זאת אנשים עדיין מכירים לו תודה ענקית.

טוב, אז אפרופו ספר, אמור לצאת ספר חדש שלך בשנה הבאה –Becoming a New Self: Practices of  Belief in Early Modern Catholicism– ספר לנו קצת עליו.

אני התעניינתי בשאלה של איך ומתי ולמה מתפתח הסובייקט, האדם, המודרני, שזו שאלה ענקית, אבל אני התעניינתי בפן אחד של הנושא וזה האדם האינטרוספקטי. האדם ששואל את עצמו שאלות: מיהו? ומהו? ומה מתרחש בתוכו? וזו שאלה ענקית שבכל דור ודור שואלים אותה, ובכל דור ודור יש תיאוריות – פילוסופיות, קוגניטיביות, פסיכולוגיות וסוציולוגיות – בנוגע אליה, ואני התעניינתי ברמה של הטכניקה. לא התעניינתי בשאלות הפילוסופיות, כגון מה זה האני? מה זה אינטרוספקציה? ולא בשאלות הביולוגיות או הכימיות של איפה זה מתרחש במוח ובאיזה צורה של איזה זרמים חשמליים, אלא מה הן הפרקטיקות שנלמדו בזמן היסטורי נתון כדי ללמד אנשים להשקיע זמן ואנרגיה בלחשוב על מי הם ומה הם ומאין הם באו ולאן הם הולכים.

בתקופה של העת החדשה המוקדמת יש דגש מאד גדול על החשיבות של הפרוטסטנטיות בפיתוח של האני האינטרוספקטיבי הזה, באני החושב על עצמו, והספר שלי טוען שבדיוק באותה מידה זה התקיים גם בעולם הקתולי של אותן שנים ושגם בפרוטסטנטיות וגם בקתוליות זה בא מאותה מורשת של ימי הביניים המאוחרים, שכללה תרגילים רוחניים מסוגים שונים. אני משתמש בכתבים של פרנציסקנים וישועים, ואני משתמש במודל תיאורטי של מישל פוקו. מישל פוקו בדק את האמצעים, הפרקטיקות והטכנולוגיות של יצירת "אני" בראשית הנצרות. אני משתמש במודל התיאורטי שלו ומשליך אותו על תקופה של אלף שנים קודם – ראשית העת החדשה.

במסגרת התפקיד שלך כחוקר באוניברסיטה – מה המחקר המעניין ביותר שביצעת או כנס הכי מעניין שהשתתפת בו?

המחקר שעניין אותי זה דווקא הספר הקודםBelieve Not Every Spirit: Possession, Mysticism, & Discernment in Early Modern Catholicism. לחשוב על המגדריות של איחוז (Demonic Possessions), לחשוב על מיסטיקה נשית ולכתוב ספר שההיבט המגדרי הוא ההיבט הכי מרכזי בו. להבין עד כמה תופעה היסטורית, כל תופעה היסטורית, היא מגדרית. המסמכים היו נפלאים כי הם היו משוגעים לגמרי: בין אם זה אישה שישו מדבר איתה ובין אם זה אישה שהשטן נכנס בתוכה […]. אז אלה היו טקסטים נפלאים וזה היה תענוג נהדר לעבוד על זה. זה ספר שגרם לי ליהנות מכל רגע.

לגבי הכנסים – אני שונא כנסים. אני אוהב Workshops. אני לא מאמין בשיטה של כנסים. Workshops זה שנים-עשר אנשים שבאים ומדברים יחד על נושא מסוים; קבוצות קטנות, הייתי בכמה כאלה, בעיקר בברלין, הן היו נפלאות כולן.

איך זה להרצות לסטודנטים צעירים? האם אתה מופתע מרמת הידע שמפגינים הסטודנטים (לטוב ולרע)?

בואי נפריד בין שיעורים כלליים של שנה א' שזה הרצאות, לבין סמינרים. בהרצאות כלליות אני חושב שמשנה לשנה יותר ויותר קשה לזכות בתשומת הלב של הסטודנטים והסטודנטיות, כי אני חושב שהתחרות בין הסלולרי ובין האינטרנט ובין הפייסבוק נהיית יותר ויותר קשה. אני חושב שלפעמים כשזה מצליח זה נפלא, זו הרגשה נפלאה לחזור הביתה ולהרגיש וואו, שאני רואה בעיניים שלהם את ההתלהבות. זה גורם לי להתלהב וזה גורם להם להתלהב, אז כשזה מצליח זה פנטסטי.

לגבי קורסים קטנים – איכות התלמידים שלנו הולכת ועולה כל הזמן בדרגות מדהימות. כנראה מסתובבת שמועה שם בחוץ שזה חוג קשה, מפני שאנחנו מקבלים פחות ופחות תלמידים לא טובים. אז זה הרבה יותר מאתגר לעבוד איתם, זה הרבה יותר כיף לעבוד איתם, הם יודעים פחות ופחות כל הזמן אבל זה לא אכפת לי, אני לא פה להעביר ידע. ידע זה בשיעורים הכלליים של שנה א', אני פה כדי ללמד שיטות עבודה. ומבחינת ללמוד שיטות עבודה, שיטות מחקר, הם כל הזמן יותר ויותר טובים, יותר ויותר אינטליגנטים. יותר ויותר מעניין לעבוד.

כמה ספרים קראת בחייך, ומה הספר האהוב או ציטוט אהוב?

עשרות אלפים, הרבה […] מאד-מאד אהבתי את ספר הזיכרונות של אדריאנוס מאת מרגריט יורסנאר, ואני מאד-מאד אוהב את פרוסט (אני יודע שזה פלצני). אני מאד אוהב את הספרות האירופית של המאה ה-20. לא נקשר לספרות אנגלית, לא נקשר לספרות אמריקאית, ממש לא מכיר ספרות של המזרח הרחוק. אבל עם הספרות הרוסית, הגרמנית, הצרפתית, האיטלקית, הנורווגית והספרדית של המאה ה-20, אני מרגיש בבית ומאד אוהב אותה. זה מבחינת ספרות יפה. שירה אני לא קורא. מבחינת היסטוריה – אני קורא הכל כי אני פשוט אוהב היסטוריה. אני קורא על ימי הביניים, על היסטוריה יהודית, על היסטוריה מוסלמית ועל היסטוריה מודרנית.

סדר היום של האיש הכי עסוק בעולם. אתה הבן אדם הכי עסוק בעולם, ועם זאת אתה גם אחד מן המרצים הכי זמינים לסטודנטים. אתה עונה כמעט מיד למיילים, בודק עבודות מהר ותמיד פנוי לפגישות. איך אתה מצליח לשלב בין כל הדברים: מרצה, ראש חוג, חוקר ובן אדם? יש לזה מחיר?

בזה שאני כמעט לא מוצא זמן ללכת לחדר כושר, בזה שאני לא מצליח לעשות יוגה יותר מפעם בשבוע – זאת אומרת שיש לזה מחיר. זה שאני לא מוצא מספיק זמן להיות עם חברים, אז יש לזה מחיר. אני גיליתי בזמן מסוים – כשהתחלתי לעשות אדמיניסטרציה אוניברסיטאית – שאני נהנה מזה, שיש בזה סוג של סיפוק אחר, שונה מאד, אבל זה מאד מעניין אותי; להסתכל על מערכת גדולה ומסורבלת, אבל שבאמת כל כולה מסורה למצוינות ולשליחות ציבורית.

כל המרצים הטובים באוניברסיטה יכולים לעבוד בהיי-טק ולהרוויח הרבה יותר כסף. זו מערכת שבאמת מחויבת כי היא בנויה מאנשים ששואפים להשקיע בחינוך ובמחקר. אז לעבוד בתוך מערכת שמצד אחד היא מסורבלת ומצד שני היא מחויבת, ולראות איך היא פועלת ואיפה אפשר לשנות (והשינויים נורא קטנים ולוקחים המון זמן), זה נורא מספק. למשל, אני בוועדת הדוקטורנטים – אנחנו קוראים תקצירים של עבודות דוקטורט במדעי הרוח והחברה ובמשפטים ועבודה סוציאלית, וצריך לאשר או לא לאשר. נכון, זה לוקח המון שעות, אבל אני נמצא במקום שמאפשר לי לראות את חזית המחקר בתחומים ענקיים של מדעי הרוח והחברה. זה נפלא, שווה להשקיע בזה את הזמן.

אבל האם אתה מרגיש שאתה מצליח להיות 100% בכל התפקידים בהם אתה נמצא?

לא, אני מצליח להיות הרבה אחוזים בהם וזה מספיק. הייתי יכול להיות רק מורה טוב, ואני חושב שהייתי יכול להיות מורה יותר טוב, אם הייתי רק מורה טוב, אבל נורא חשוב לי המחקר שלי ונורא חשוב לי אדמיניסטרציה. האם הייתי יכול להיות אדמיניסטראטור יותר טוב? סביר להניח שלא, מפני שהמערכת האדמיניסטרטיבית פועלת כל כך לאט בשעה שלהחזיר עבודות לתלמידים זה יותר חשוב. וכן, הייתי יכול לקרוא עבודות של תלמידים בצורה יותר איטית ולתקן כל שגיאת כתיב ולא רק חלק מהן, ולתקן כל פסיק ולא רק חלק. זה בדיוק המקום של חלוקת הזמן בצורה כזאת שאוכל לעשות את הדברים החשובים האחרים, שחשובים לא רק לי, אלא גם למערכת.

הנוכחות שלי בוועדות חשובה, ודאי ששיחות אישיות עם תלמידים חשובות – זה אולי הדבר הכי חשוב, השיחות של אחד על אחד, השיחות עם תלמידים שיש להם משבר. אם את זה אני לא עושה במסגרת חינוכית, אז מה זכות הקיום שלי? אני מפרסם מספיק, אני מפרסם טוב, כל הספרים שלי שונים אחד מהשני – אבל הייתי יכול לפרסם יותר. אבל מה שחשוב לי זה המכלול ביחד. יש כאלה שנורא אוהבים הוראה ומעולים בזה, יש אנשים שנורא אוהבים מחקר; אצלי כל אחד מהם חשוב, אבל באמת המכלול הוא זה שחשוב, ולכן כל כך טוב לי באוניברסיטה. וזה נפלא. אנחנו גם מדברים על זה הרבה בבית שאנשים מחכים לחופש או שאנשים מחכים לחמש בערב כדי לגמור את יום העבודה. יום העבודה שלי לא נגמר, ובחופש אני עושה בדיוק את אותו הדבר. אין לי למה לקחת חופש.

האם יש חלק מ"האני" שלך שעוד לא מימשת ותרצה לממש?

אני רוצה לכתוב רומן. מאד-מאד.

נזכה לקרוא אותו בעברית?

זה נשמע פלצני (פעם שנייה כבר שאני אומר על משהו שהוא פלצני), אבל כשזה מגיע לכתיבה, כשהרומן הזה נכתב לי בראש, הוא נכתב כל פעם בשפה אחרת. אני לא יודע באיזו שפה אני אכתוב אותו. כשאני שומע את עצמי אומר לעצמי משפטים שיופיעו ברומן שלי הם לפעמים באים בעברית ולפעמים הם באים באנגלית.

ואתה כותב אותם?

לא, אם זה לא יישאר סימן שזה לא היה מספיק חשוב. אבל אני לא יודע באיזו שפה אכתוב אותו, ואני גם לא יודע אם הפנטזיה הזו תצא אל הפועל. יש גם פנטזיות לא מוגשמות.

למרצים יש כינויים, זה לא דבר חדש. אצלך יש מחלוקת שצריכים לפתור אחת ולתמיד: סלוח או סלוחו?

סלוחו זה מה ששמעתי הרבה פעמים, את השני פחות שמעתי.

סלוח זה טרנד חדש יחסית.

אז תישארו עם הישן – סלוחו. אני ישן ושמרן.

ספר משהו שסטודנטים לא יודעים עליך?

אם יש דברים שהם לא יודעים, כנראה שיש סיבות לכך. אני אחד שמשתף הרבה ואם הם לא יודעים יש סיבה. עדיף שלא ידעו […].

תחביבים שיש לך, חוץ מאופרה ויוגה?

אין לי תחביבים. התחביבים שלי זה הדברים האלה – אקדמיה וספרים. חוץ מזה אני אוהב אופרה ומחול מודרני, ואני אוהב לרקוד דיסקו. עד לפני זמן מאד קצר הייתי רוקד.

אז לסיום, כמי שמסיים קדנציה כראש חוג, מה דעתך על החוג להיסטוריה ומה החזון של לגבי עתידו?

הסטודנטים הולכים ומשתפרים, ולכן החוג משתפר. אני חושב שאנחנו בשנים נהדרות ושנים של צמיחה נהדרת של דור של מרצים צעירים שבקרוב יתחילו להיות פרופסורים, והם נפלאים אחד-אחד ואחת-אחת, ממש שינוי דורי נפלא. יש דור חדש של תלמידים שהמרחק בינו לבין הפרופסורים הרבה יותר קטן ממה שהיה בשנים שבהן אני הייתי תלמיד, וזה שינוי מאד-מאד חיובי.

החזון שלי הוא שיהיה מצב כלכלי באוניברסיטה שיאפשר לנו לתת את מה שאנחנו צריכים לתת לתלמידים, ושנוכל לספק להם את המקסימום האפשרי. אני חושב שהאוניברסיטה העברית היא שני דברים ביחד: היא גם אוניברסיטה מחקר מאד רצינית והיא גם State University שצריכה לספק השכלה בסיסית להמון אנשים. זה שפגאט, וזה שפגאט שקשה לעשות אותו, ואין מספיק תקציבים כדי לעשות אותו – ההשקעה במחקר הולכת וגדלה והתקציבים לא קיימים, והתוצאה היא שהאוניברסיטה ממנה פחות חוקרים ממה שהייתה רוצה, ולכן זה יורד לרמת החוגים.

יש תחומי ידע שאנחנו לא מספקים לתלמידים שלנו כבר הרבה שנים וזה חבל מאד. מזרח אירופה, ביזנטיון ימי הביניים המוקדמים, היסטוריה אינטלקטואלית של המאה ה-19, עוד שניים-שלושה היסטוריונים של צרפת, עוד היסטוריונים של ארצות הברית, היסטוריון או היסטוריונית של אפריקה; המון דברים נשמטו לנו ואני מאד-מאד רוצה שיהיו לנו האמצעים להחזיר אותם. והחזון שלי השני הוא ששוב יהיו לנו מספקים אמצעים כדי שנוכל לחזור לימים שבהם סטודנטים לא שילמו אקסטרה כסף על שפות.

מאד נהניתי להיות ראש חוג, לכן חזרתי פעם שנייה. מאד נהניתי בלי הפסקה, ממש בלי הפסקה, ואני לא עוזב את החוג ואפילו לא יוצא לשבתון. היסטוריה זה המקום הנכון בשבילי.

 

 

מודעות פרסומת