לפני כחודשיים הייתי בחופשה קסומה בבודפשט. מעבר לפינות היפות שהעיר מציעה, האוכל הטעים וההיסטוריה העשירה (והמזעזעת בחלקה), סיפור אחד מעניין נותר חקוק בזיכרוני והחלטתי לשתף אותו – ואת המחשבות שעלו לי בעקבותיו – איתכם.

קדחת הלידה. שמעתם עליה פעם? כנראה שלא, כי תודות לקדמה ולמדע, הרפואה שאנו מכירים היום מתקדמת מספיק כדי להימנע עד כמה שניתן מזיהומים ומחלות שנגרמים בעקבות ההתערבות הרפואית עצמה.

איגנץ זמלווייס דווקא שמע עליה. הוא היה רופא הונגרי צעיר, שבשנת 1846 התקבל לעבודה בבית החולים הכללי של העיר וינה, כעוזר מנהל של מחלקת היולדות. על אף שבית החולים היה מהמתקדמים והמצליחים באירופה, שררו בו תנאים של צפיפות וחוסר בהיגיינה. בית החולים בווינה הוא ממש לא בית החולים שאתם מכירים היום, והריח במסדרונותיו היה מעלה בכם בחילה; ריח חריף של ריקבון, צרכים אנושיים וזוהמה.

כן, אז עוד לא הבינו את הקשר בין חיידקים ולכלוך, הרופאים לא היו שוטפים את ידיהם באופן מפוקח והיו עוברים בין מטופלים ללא שום תהליך של חיטוי. אם רופא סיים נתיחה של גופה ועבר מיד ליילד אישה צעירה, לא מפתיע שבמחלקת היולדות של בית החולים היה אחוז תמותה לא קטן בקרב היולדות (בין 11.4%-13%, על פי עדויות שונות). במחלקה השנייה בבית החולים, בה אומנו מיילדות מקצועיות, היה אחוז התמותה קטן בהרבה, בערך 2.7%. לתופעה זו, של מוות לאחר הלידה, קראו "קדחת הלידה" (כיום, התופעה הכללית נקראת "אלח דם", ואינה בהכרח קשורה ללידה).

לנו אחוזי התמותה הללו נראים אבסורדיים, הרי התסריט המוכר והשכיח עבורנו הוא זוג שנכנס לחדר לידה ויוצא בידיים מלאות. אך באותם ימים, בית החולים של וינה נחשב לפלא רפואי של ממש, שכן בבתי חולים אחרים באירופה דווחו אחוזי תמותה של 20-25% בקרב היולדות!

נחזור לאיגנץ זמלווייס. זמלווייס כנראה היה אדם רגיש, כי הוא לא הצליח להתנתק מהמחשבה על קדחת הלידה. הוא התייסר על כל מוות שאירע תחת השגחתו והזיכרונות שלו על הייסורים שעברו אותן יולדות ליוו אותו ללא הפסקה. באותה תקופה היו לעיתים מגפות של קדחת לידה בהן מתו כלל הנשים במחלקה, ונשים רבות העדיפו ללדת ברחוב מאשר בבית החולים בדיוק מסיבה זו. זמלווייס צפה בנשים שנגררו בכוח לבית החולים, ילדו שם בעל כורחן ואז מתו מקדחת הלידה. הוא החליט שהוא חייב להבין מדוע מתות נשים כה רבות במחלקתו, בעוד שבמחלקה השנייה אחוז התמותה קטן פי שלושה.

בתקופתו של זמלווייס לא היה הסבר טוב לקדחת הלידה, או לדרך שבה היא מופצת או מתפרצת. הסיבות שהציעו לכך הרופאים היו אקראיות – צפיפות החולים, אוורור לקוי, בעיות בהנקה, שינויים במזג האוויר, ולא ממש התעמקו בהן או בניסיון למנוע אותן. האמת היא שהסיבה האמיתית התגלתה כבר ב-1843; אוליבר וונדל הולמס, רופא אמריקאי, טען כי קדחת הלידה יכולה לעבור לנשים דרך ידיהם של המיילדים והמיילדות. הולמס קבע שהרופאים חייבים לשטוף ידיים בין מטופל למטופל, וזכה באיבתו של הממסד המדעי כולו. רופא הנשים המפורסם, צ'רלס מייגס, אמר בתגובה: "רופאים הם ג'נטלמנים, וידי הג'נטלמנים נקיות". עמדה זו שיקפה את עמדתה של קהילת הרופאים, שסירבה לקבל את טענותיו של הולמס. כך או כך, כיוון שהמחקרים הללו פורסמו באנגלית בלבד, זמלווייס לא היה מסוגל לקרוא אותם, ולכן נגזר עליו לפענח בעצמו את התעלומה.

קדחת הלידה הטרידה את זמלווייס ללא הפסקה, אך כאשר ניסה להבין מה המקור שלה, הוא נתקל בהתנגדות של הדרגים הגבוהים. זה לא עצר את זמלווייס והוא המשיך במחקרו. נקודת המוצא שלו היתה שהתנאים בין שתי המחלקות דומים כמעט בכל – במערכת האוורור, בצפיפות, בבעיות בהנקה ועוד, ואילו הדבר היחיד שהיה שונה הוא הנפשות הפועלות. במחלקה שלו פעלו סטודנטים לרפואה ואילו במחלקה השנייה אומנו מיילדות מקצועיות. התובנה הזו היתה מביכה, שהרי הסטודנטים לרפואה היו, כביכול, מקצועיים יותר מהמיילדות ואומנו לטפל בטווח רחב הרבה יותר של סיבוכים ומחלות. היינו מצפים, אם כבר, שאחוז התמותה במחלקה השנייה יהיה גבוה יותר.

ב-1847 קרה מקרה שעזר לזמלווייס לגבש את התיאוריה שלו. ידידו, פרופסור קולצ'קה, ביצע נתיחה שלאחר המוות ובמהלכה נדקר באצבעו מסכין הניתוחים בה השתמש. הפצע אמנם היה קטן ולא דימם הרבה, ולמרות זאת, קולצ'קה חלה זמן קצר לאחר מכן בדלקת חריפה של דרכי הלימפה, של העורקים בחלק הגוף העליון, של קרומי הריאות ובית החזה, של השק המקיף את הלב ושל הקרומים שעוטפים את המוח. זמלווייס שם לב שסימני הדלקת שהתפשטה בכל גופו של קולצ'קה היו זהים לאלו שהופיעו בנשים שמתו מקדחת הלידה, והגיע למסקנה שבגופות (שמנתחים במחלקה שלו) יש "חלקיקי ריקבון", שעלולים להיצמד לכלי הניתוח ולאצבעותיהם של המנתחים. כאשר אותם חלקיקים מועברים לגופה של אישה יולדת, הם גורמים לאותן דלקות ולקדחת הלידה. התיאוריה הפשוטה של זמלווייס הסבירה ודאי גם את ההבדל בתמותה בין המחלקות – במחלקה שלו אומנו הסטודנטים לרפואה, בעזרת ניתוח גופות, בבקרים. הניתוחים נעשו בידיים חשופות, ולאחר סיום הנתיחות, היו הסטודנטים ממשיכים את יומם ללא שטיפת ידיים – מסתובבים בבית החולים כשידיהם מדיפות ריח של מוות ומיילדים נשים הרות. כיוון שבמחלקה השנייה אומנו רק מיילדות, הן לא למדו בעזרת ניתוחי גופות, ולכן לא היו על ידיהן חלקיקי ריקבון.

רופאים רוחצים ידיים.png

(בתמונה: רופאים רוחצים ידיים, מתוך Emerging Infectious Disease Journal)

בהחלט גילוי מרשים ומהפכני. היינו מצפים שהתגלית של זמלווייס תתקבל בתרועות שמחה, בפרסום ובקידום ראוי, לא? אז לא. התגלית שלו לא היתה פופולארית כלל, שכן לא נתמכה על ידי התיאוריות המדעיות דאז, וכן רמזה שיש קשר בין קדחת הלידה לבין גופות, רעיון שנתפס כדתי או כאמונה טפלה. העניין הוא שאם זמלווייס היה חושף את התגלית הזו שלושים שנה מאוחר יותר, הוא היה גיבור עולמי. אך בזמנו לא אהבו את הרעיונות המהפכניים שלו, והוא היה צריך לנסות לשכנע את עמיתיו בעולם הרפואה באמיתות התיאוריה שלו.

ייתכן שהבעיה הגדולה של זמלווייס היתה הוא עצמו; הוא היה זאב בודד – היה לו מספר קטן של חברים, הוא היה בעל מזג חם (עד תגובות פסיכוטיות במצבים קיצוניים) ורוב האנשים לא רצו בחברתו. אולי הגרוע מכל היה שהוא היה ליברל קיצוני והשתתף בהפגנות ובפעולות אחרות נגד הממשל (ועל עמדות אלו פוטר בהמשך). אולי כעת קל להבין מדוע כאשר הציג את הרעיון שלו בפני מנהל המחלקה, הוא השליך אותו ממשרדו.

קשה לדמיין כיצד הרגיש זמלווייס באותם רגעים – הוא הצליח להבין כיצד למנוע את מותן של אותן נשים מסכנות, אך איש לא הסכים להאמין לדבריו. הפראנויה ורגשי הנחיתות, שהיו מנת חלקו כל חייו, כמעט השתלטו עליו באותם רגעים. הדבר היחיד שהחזיק אותו בקו השפיות היתה הידיעה שראש המחלקה עתיד לצאת לשבתון והוא אמור היה למלא את מקומו. היה עליו רק להתאזר בסבלנות כדי להביא את השינוי המיוחל למחלקתו. וכך היה.

זמלווייס קיבל את הקידום הזמני במאי 1847, וכבר לאחר חודש ירדה תמותת היולדות בכמעט 10%! זאת לאחר שהנהיג זמלווייס שטיפת ידיים בסידן תת-כלורי (סוג של אקונומיקה חלשה) לפני כניסה לחדר הלידה. לאחר שרשרת אירועים נוספת הבין זמלווייס שמניעה מלאה של העברת "חלקיקי הריקבון" תתקיים רק בעזרת שטיפת ידיים בין מטופלת למטופלת ולא רק בכניסה לחדר, וכן שחיידקים יכולים לעבור גם דרך כלי הניתוח  ודרך האוויר, ולא רק במגע. ב-1848 התחיל זמלווייס לחטא את כלי הניתוח במחלקה שלו, והביא להכחדה כמעט מוחלטת של התמותה במחלקה. מפברואר של אותה השנה, פחות מאחוז אחד מהיולדות מתו בכל חודש, כאשר במאי ובאוגוסט לא היתה אפילו יולדת אחת שמתה במחלקתו. חבריו המועטים של זמלווייס כבר דחקו בו לפרסם את הבשורה בעיתונות ובכנסים רפואיים, אך הוא סירב בתוקף.

מנקודת המבט שלנו, קשה לקבוע מדוע בדיוק סירב זמלווייס לעשות כן. כל הנתונים שמשרתים את התיאוריה שלו היו בידיו, אך הוא סירב להעביר הרצאות בנושא או לפרסם את הנתונים בכתב. הוא היה הונגרי בעיר זרה, ורגשי הנחיתות שהיו טבועים בו, כאמור, יחד עם הפראנויה שלו וחוסר שליטתו בשפה המדוברת, הביאו לכך שלא השתלב בחברה המלומדת הווינאית, ובטח שלא במעגלים האקדמאיים המקובלים. זמלווייס היה בטוח שכולם שונאים אותו וראה בהרצאות פומביות פעולה שתאפשר לשונאיו לתקוף אותו. לאור סירובו לפרסם את ממצאיו, חבריו הקרובים – הפרופסורים פרדיננד וון-הברה וג'וזף סקודה, הוציאו את התגלית לאור. לרוע המזל, אולי כיוון שזמלווייס לא שיתף אותם בכל הנתונים שלו, המאמרים וההרצאות שלהם לא זכו לתמיכה רחבה בעולם הרפואה.

מכאן המצב רק התדרדר – מנהל המחלקה חזר מחופשתו, ולא רק שלא הכיר תודה לזמלווייס, אלא אסר על שטיפת הידיים באופן גורף. זמלווייס, מתוך ייאוש, הסכים להעביר הרצאה בפני איגוד הרופאים הווינאי, אך לא הותיר אצלם שום רושם חיובי, כיוון שהטיח עלבונות בכל מי שביקר אותו או לא הסכים איתו. לאחר מכן, החלו לצוץ שמועות לגבי טוהר המידות של זמלווייס ואמיתות רישומיו, והוא, שלא היה יכול להתמודד יותר עם המצב, נמלט חזרה למולדתו, הונגריה.

בהונגריה אמנם התקבל בברכה, וכן גם שיטת הסטריליזציה שלו – שצמצמה את שיעור התמותה במחלקת היולדות לפחות מאחוז. הקהילה הרפואית בהונגריה היתה פתוחה יותר לרעיונות חדשים, ושיטות הסטריליזציה של זמלווייס התפשטו לכל בתי החולים במדינה בצו ממשלתי.

בול זמלוויס.jpg

(בתמונה: בול בדמותו של זמלווייס)

נראה שמכאן היתה אמורה להיות דרכו של זמלווייס זוהרת וטובה, אך על אף הצלחתו, לא היה זמלווייס מרוצה. חלומות זוועה על נשים שגוססות בייסורים מקדחת הלידה לא עזבו אותו, ורגשות האשם על מותן של נשים כתוצאה מרשלנות רפואית הם שהביאו אותו להוציא את ספרו בשנת 1861. הבעיה היתה שגם בספרו, מעבר להצגת התיאוריה שלו, הוא השתלח במתנגדיו וקרא להם בשמות גנאי, מה ששוב הבריח רופאים ששקלו להשתמש בשיטתו. נוסיף לכך את המכתבים הזועמים, שהיו פתוחים לציבור, שהחליף עם רופאים חשובים באירופה, ונגיע למצב שבו נעלמה התמיכה בזמלווייס; אוניברסיטה אחר אוניברסיטה ברחבי העולם המערבי נטשה את התיאוריה שלו.

ביולי 1865 נשברה לבסוף רוחו של זמלווייס. הוא סבל מהתקפי זעם קשים, בהם הכתיר את עצמו כ'מציל האימהות' הכושל, ומשפחתו אשפזה אותו בבית חולים לחולי נפש. למרבה הזעזוע, הקהילה הרפואית כולה חגגה כאשר הגיעה אליה השמועה. מתנגדיו טענו כי עתה הוכח סופית שהתיאוריה של זמלווייס אינה יותר מהגיגיו הטרופים של חולה נפש.

זמלווייס נפטר בבית החולים הפסיכיאטרי זמן קצר לאחר הגעתו. עד סוף המאה ה-20, סיפור מותו היה שהוא מת, למרבה האירוניה, מזיהום חמור באצבעו שהתפשט לשאר גופו. בהמשך התברר שזו היתה אגדה, שכנראה ניסתה לספק סוף אירוני לחייו של אותו אדם, שנלחם ללא הפסקה כנגד הזיהום והחיידקים. אגדה זו הופרכה, וכיום אנו יודעים שהסיפור האמיתי הוא שזמלווייס לקה בהתקף זעם בבית החולים ורוסן באלימות על ידי אנשי הצוות. הוא נפטר לאחר שבועיים כתוצאה מהפציעות שספג במהלך אותו 'טיפול'.

ב-1969 שונה שמה של האוניברסיטה לרפואה ומקצועות הבריאות בבודפשט, ומאז היא נקראת על שמו, אוניברסיטת זמלווייס. המוזיאון לתולדות הרפואה בעיר נקרא גם הוא על שם זמלווייס, שנולד בבניין זה ב-1818. למרגלות בניין זה שמעתי לראשונה, באופן מעמיק, את סיפורו של זמלווייס.

המוזיאון לתולדות הרפואה בודפשט.jpg

(בתמונה: המוזיאון לתולדות הרפואה בבודפשט)

סיפורו של איגנץ זמלווייס הוא סיפור טרגי, על כישלון בהטעמת התיאוריה שלו – שכיום ברור לנו כמה היא חשובה – שנבע, באופן כמעט בלעדי, מתוך אופיו האלים והלא-יציב. אמנם יש להודות שהמדע באמת לא מוכן לקבל תיאוריות חדשות בקלות. יחד עם זאת, ישנו כמובן הבדל בין המדע שהיה קיים לפני 150 שנה, לבין המדע בימינו; מרבית התיאוריות הקיימות כיום מבוססות על מגוון רחב של עדויות והוכחות, ותיאוריה חדשה שמגיעה צריכה למצוא הסבר טוב לכל המקרים שגם התיאוריה הקודמת הצליחה להסביר. אבל הרי גדולתו של זמלווייס היתה בכך שהוא הצליח לתעד נתונים סטטיסטיים משכנעים ביותר לגבי קדחת הלידה והצלחת הטיפול בה.

אז מדוע לא התקבלה התיאוריה שלו אל תוך ספרי הלימוד של מדעי הרפואה? העניין בסיפור שלו, כנראה, היה בעייתי בשני מובנים – ראשית, הקהילה הרפואית לא רצתה לשנות את דרכיה ולא הסכימה לרעיון שטיפת הידיים, שפגע בכבודם של הרופאים בפני עצמם (הרי הם ג'נטלמנים וידי ג'נטלמנים תמיד נקיות, לא?). יחד עם זאת, זמלווייס עצמו לא היה בעל אופי שמסוגל לסחוף אחריו אנשים אחרים ולהביא למהפכה אמיתית במדע, בניגוד לאחרים לפניו או לאחריו. בנוסף, הוא לא נתן לקהילה הרפואית את כל הנתונים שהיו בידיו ומיעט להרצות על התיאוריה שלו. כאשר כבר הרצה, היה מעורר עליו את חמת הקהל כשהיה זועם ומתפרץ כנגד הספקנים. בסופו העצוב של דבר, זמלווייס היה האויב הגדול ביותר של עצמו, ושל קדחת הלידה שכל כך רצה לרפא.

סיפורו הטרגי של זמלווייס מלמד אותנו כי לעולם אין די בידיעת האמת או בהוכחתה. על מנת לשכנע את הקהילה המדעית, וכל קהילה אחרת, יש גם לדעת כיצד להציג את האמת בפניה.

מודעות פרסומת