מונדיאל 1998 בצרפת היה האליפות הראשונה של גביע העולם בכדורגל שהייתי בוגר מספיק בכדי לזכור. באותו מונדיאל השתתפו נבחרת קרואטיה ונבחרת יוגוסלביה. שתי הנבחרות משכו עניין רב והיו עמוסות בכוכבי כדורגל בין-לאומיים, כדאבור שוקר ופרדרג מיאטוביץ' (שניהם היו שותפים לזכייתה של ריאל מדריד בגביע האלופות כחודש לפני המונדיאל, כשמיאטוביץ' היה זה שכבש את שער הניצחון של הקבוצה בגמר נגד יובנטוס האיטלקית). יוגוסלביה, שנחשבה לנבחרת החזקה יותר מבין השתיים, לא צלחה את שלב הבתים, אך קרואטיה, מדינה צעירה שעד אז לא ידעתי על קיומה, סיימה את הטורניר במקום השלישי המפתיע.

אחד משחקניה של אותה נבחרת קרואטית היה זבונימיר בובאן. בובאן, אשר שיחק באותו הזמן במילאן האיטלקית, היה אומנם קפטן הנבחרת הקרואטית, אך צופי כדורגל צעירים כמוני לא היו מודעים לחשיבותו הסמלית העצומה עבור הלאום הקרואטי. הבחירה בבובאן כקפטן לא נבעה רק מהיותו שחקן כדורגל מוכשר ויצירתי, אלא גם, ואולי בעיקר, משום שהיה דמות בעלת חשיבות לאומית שהקרואטים יכלו להתאחד סביבה. סיפור הפיכתו של בובאן לאחד הסמלים של הלאומיות הקרואטית החל ב-13 במאי 1990 באצטדיון הכדורגל מקסימיר בזאגרב, במשחק כדורגל במסגרת הליגה היוגוסלבית, אשר הפגיש בין דינמו זאגרב הקרואטית לכוכב האדום בלגרד הסרבית.

בובאן.jpg

(בתמונה: זבונימיר בובאן. גיבור לאומי קרואטי)

במאי 1990 עדיין הייתה קרואטיה חלק מהרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. עם זאת, מספר גורמים הביאו למתיחות רבה במערכת הפדרלית הזו, ואותה מתיחות קיבלה את אחד מביטוייה האלימים הראשונים במשחק האמור. בין הגורמים למתיחות הרבה ביוגוסלביה ערב המשחק היו היעדר פוסק אולטימטיבי לליגה הקומוניסטית היוגוסלבית, מאז פטירתו של טיטו ב-1980, כך שרצון המפלגה לא יכול היה להיקבע; הפעלת לחץ של מוקדי כוח במפלגה, אשר היו מעוניינים בהחלשת השלטון הריכוזי שישב בבלגרד, למען מתן כוח רב יותר לכל אחת מן הרפובליקות שהרכיבו את הפדרציה היוגוסלבית; ולבסוף, התפרצויות אלימות בקוסובו ב-1989 מצדם של אלבנים כנגד סרבים, והתגובה הלאומנית החריפה שאלו גררו בסרביה, העלו לראשונה מאז סוף מלחמת העולם השנייה, את השאלה עד כמה יעיל המשטר הפדרלי במתן פתרון לשאיפות הלאומיות של הגורמים השונים במערכת.

בתחילת 1990 התקיים קונגרס מפלגתי בבלגרד אשר אותו נטשו בהפגנתיות ההנהגה הקרואטית וההנהגה הסלובנית, במחאה על מה שהן תפסו כניהול לא הוגן של התקציב הפדרלי תוך העדפה ברורה לסרביה. המנהיג הקרואטי הרפורמיסט, איביצה ראצ'אן, הכריז על קיום בחירות רב-מפלגתיות בקרואטיה, ואלו התקיימו באפריל, כחודש לפני המשחק. בבחירות הקרואטיות ספגה המפלגה הקומוניסטית תבוסה למפלגת האיחוד הדמוקרטי הקרואטי (Hrvatska Demokratska Zajednica, להלן: HDZ) בראשותו של פראניו טוג'מן, אשר נבחר כנשיא קרואטיה החדש. למרות שמעולם לא קרא לעצמאות במהלך הקמפיין שלו, טוג'מן הבהיר לבוחריו כי קרואטיה תפעל על בסיס עצמאי בתוך יוגוסלביה שתאורגן מחדש. יחד עם סלובניה, הציעה ההנהגה החדשה של קרואטיה חוקה חדשה ליוגוסלביה תחת חזון של קונפדרציה, דבר שנשיא סרביה, סלובודן מילושביץ', התנגד לו בתוקף.

המתחים ביוגוסלביה הגיעו לנקודת רתיחה: הפדרציה הייתה על סף פירוק ותנועות לאומיות ברחבי המדינה החלו לצבור תאוצה; בקרואטיה נצחונו של טוג'מן בבחירות העלה את הלהט הלאומני לרמות שהזכירו את שלטון האוסטשה הפשיסטי, אשר התקיים בקרואטיה בתקופת מלחמת העולם השנייה תחת חסותה של גרמניה הנאצית; דגלי קרואטיה הונפו בכל רחבי הרפובליקה, והעובדה שהיה מדובר בדגל שבו נעשה שימוש במשטר האוסטשה, העלתה את החרדה בקרב המיעוט הסרבי בקרואטיה; טוג'מן עצמו מחה כנגד הייצוג הרב של סרבים במשטרה, בתקשורת ובמוסדות הרשמיים במדינה, והצהרותיו כי "קרואטיה היא עבור הקרואטים" ולא עבור כלל אזרחיה, לא הקלו על המצב.

נחזור לכדורגל. כמו בהרבה מקומות אחרים בעולם, ביוגוסלביה נעשה שימוש במועדוני הכדורגל השונים כערוצים חשובים להשפעה פוליטית, חברתית וכלכלית. מועדוני הכדורגל נקשרו בקבוצות פוליטיות שונות והיו תלויים בתמיכתן הכלכלית. הקשר הזה הביא לזיהוי המועדון עם הדעות הפוליטיות של הקבוצה שתמכה בו. קבוצת הכדורגל הסרבית, הכוכב האדום בלגרד, נקשרה לרפובליקה הסרבית ונתפסה כמועדון כדורגל ללאומנים סרבים. דינמו זאגרב לעומתה, הייתה ידועה כקבוצה של השלטון הקרואטי ונתפסה כמייצגת הבולטת של הזהות הלאומית הקרואטית. מועדוני האוהדים של שתי הקבוצות היו התגלמותן של הזהות הלאומית הסרבית והקרואטית בהתאמה. ה-Delije, ארגון האוהדים של הכוכב האדום, היה מורכב בעיקר מלאומנים סרבים, ומנהיגו היה ז'ליקו רזנטוביץ', המוכר יותר כפושע המלחמה 'ארקאן' שיעמוד בזמן המלחמה בראש המיליציה הסרבית, "הטיגריסים של ארקאן", שמרבית חבריה השתייכו ל-Delije. ארגון האוהדים של דינמו, ה-BBB (Bad Blue Boys), היה תומכה הנלהב של מפלגת ה-HDZ ושל קרואטיה העצמאית. במשחקיה של דינמו היו ה-BBB משתמשים בשלטים שתמכו בטוג'מן ובמאבק לעצמאות, ועם פרוץ המלחמה הם היוו את מרבית הצבא הקרואטי. שני מועדוני האוהדים היו ארגונים סמי-צבאיים כמעט באותה מידה שבה היו ארגוני אוהדים.

ארקאן.jpg

(בתמונה: זליקו רזנטוביץ', הידוע בכינויו 'ארקאן'. לאומן סרבי ופושע מלחמה)

המשחק ב-13 למאי 1990 הפגיש כאמור בין שתי קבוצות הצמרת של הליגה היוגוסלבית על רקע היריבות המרה ורבת השנים בין שני קהלי האוהדים, שהפעם נוסף לה ערפל כבד סביב עתידה של המדינה. מה שהיה אמור להיות מפגש ספורטיבי התברר כבעל משמעות רחבה בהרבה. האלימות החלה עוד ברחובות זאגרב כמה שעות לפני המשחק, אך המהומה האמיתית פרצה באצטדיון עצמו. נראה כי המהומה, שהועברה בשידור חי בטלוויזיה היוגוסלבית, החלה ביציעים הדרומיים של האצטדיון, אשר הכילו את רוב אוהדי הכוכב האדום. אלו החלו לשיר שירי נאצה כנגד קרואטיה וטוג'מן, וזכו בתגובה למטר אבנים שנזרק עליהם מהאוהדים הקרואטים. ה-Delije הסרבים החלו לעקור מושבים ושלטי פרסום, ספק בכדי להגן על עצמם מפני האבנים, ספק בכדי לתקוף איתם את הקרואטים, וה-BBB בתגובה פרצו לכר הדשא במטרה להצטרף לחבריהם ביציעים הדרומיים שכבר לחמו באוהדים הסרבים.

עם הפריצה לדשא נתקלו הקרואטים בכוח המשטרתי שנכח במקום והורכב ברובו מסרבים. הרס נוסף נגרם כתוצאה מקריסתו של היציע הצפוני בזמן שהאוהדים עשו את דרכם למגרש. כשהאצטדיון פונה, התפשטה האלימות לרחובות והביאה להרס רב. הלחימה בין המשטרה לאוהדים הקרואטים נמשכה עד הלילה, כשבסוף כל אזור האצטדיון נראה כאזור מוכה-קרבות. לאחר המהומות צעדו ה-BBB לתוך בניין הפרלמנט בקריאות עידוד לטוג'מן ול-HDZ. במהומות נפצעו 79 שוטרים ו-59 צופים, חלקם באורח קשה.

האירוע הבולט והזכור ביותר במהלך המהומות היה הבעיטה שבעט זבונימר בובאן, שהיה אז הקפטן של דינמו, בשוטר יוגוסלבי שהכה אוהד קרואטי. בובאן, יליד אימוצקי (Imotski), עיר קטנה בדרום הלאומני של קרואטיה, היה לאומן רומנטי שהאמין לחלוטין בנרטיב הקרואטי הלאומי וכאילו הגיח היישר מהמאה ה-19. הוא העיד על עצמו כי "קרואטיה היא הסיבה שאני חי. אני אוהב את קרואטיה כפי שאני אוהב את עצמי. אני מוכן למות למען קרואטיה". כמו קרואטים רבים אחרים, בובאן היה משוכנע שהמשטרה לא הגיבה מהר מספיק לאלימות הסרבית, וכשהיא התערבה לבסוף, היא הייתה אגרסיבית בהרבה כנגד הקרואטים מאשר כנגד הסרבים. אחרי הבעיטה התייצבו ה-BBB לצדו של בובאן והגנו עליו כשומרי ראש מפני האלימות המשטרתית.

בחודשים שלאחר המהומות התקרבה יוגוסלביה עוד ועוד לעבר מלחמה. לפי ארקאן, ההכנות למלחמה החלו מיד לאחר המהומות. הממשל הקרואטי עבד על חוקה חדשה שתגדיר את קרואטיה כמדינתם של הקרואטים בלבד והסרבים הורדו למעמד של מיעוט לאומי. כמו כן, החל טוג'מן ב"קרואטיזציה" של השפה ועשה שימוש במהומות כתירוץ לסילוקם של הסרבים מהמשטרה ומהשירות הציבורי בקרואטיה. בתגובה, הסרבים בקריינה, אזור בתוך שטחה האוטונומי של קרואטיה, החלו בהקמת מיני-מדינה סרבית בתוך קרואטיה וסמכו על תמיכתו של מילושביץ'. ניסיונו של טוג'מן לחסל את המרד הסרבי הזה נתקל בהתערבות חיל האוויר היוגוסלבי, והתקרית זרזה את ההכנות למלחמה. אוהדי הכדורגל, כאמור, היוו חלק גדול מהחיילים שלחמו במלחמה, הן בצד הסרבי והן בצד הקרואטי. קרואטיה זכתה להכרה כמדינה עצמאית יחד עם סלובניה, בוסניה-הרצגובינה ומקדוניה ב-15 בינואר 1992, ועד 1995 היא השתלטה מחדש על כל הטריטוריות שהוחזקו בידי המורדים הסרבים.

מחוץ לאצטדיון מקסימיר עומדת אנדרטה לזכר הנופלים במלחמה ובה הכתובת: "עבור כל אוהדי דינמו, אשר התחילו את המלחמה באצטדיון מקסימיר ב-13 למאי 1990, וסיימו אותה בהקרבת חייהם למען המולדת הקרואטית". הטענה ככל הנראה אינה נכונה, שכן הפוליטיקאים היו אלו שהובילו את הפדרציה למלחמה ואלו שהחלו בה. עם זאת, המהומות והבעיטה של בובאן הבהירו לצופי הטלוויזיה היוגוסלבית שהמתחים בין קרואטיה לסרביה הגיעו לנקודה שממנה מלחמה תהיה בלתי נמנעת. לפי זבארקו פוחובסקי, פרופסור קרואטי לפילוסופיה, אף שהמלחמה לא החלה עם המהומות, "אין צורך בעשור שלם, כדי שזה [המהומות] ייהפך למיתוס". האנדרטה, אם כן, משמשת כתזכורת למה שקרה וכהשראה לדורות הבאים. ככזאת, היא מצביעה ללא ספק על התפקיד שמשחקות המהומות כסמל של המאבק הלאומי הקרואטי.

האנדרטה מחוץ לאיצטדיון.jpg

(בתמונה: האנדרטה לזכר אוהדי דינמו זאגרב, מחוץ לאיצטדיון מקסימיר בעיר)

בובאן והבעיטה שלו בשוטר הסרבי (אשר מאוחר יותר התגלה שהיה בכלל בוסני והוא אף סלח לבובאן בפומבי) מהווים גם הם סמל לאותו מאבק. לקרואטיה בשנות ה-90 היה צורך בגיבורי ספורט, שכן אלו מהווים ביטויים של הצלחה לאומית. בעיני הקרואטים, פעולותיו של בובאן במהומות לא היו רק תגובה למעשיו של שוטר אחד, אלא ערעור סמלי על הלגיטימציה של כל המערכת הפדרלית ביוגוסלביה. על כן, אף שכדור השלג כבר היה בתנועה, הבעיטה הזו נתפסת לעיתים כיריית הפתיחה של המלחמה. בעקבות הבעיטה הפך בובאן בן לילה לגיבור תרבות כבר בגיל 20, והוא תפקד כקפטן הנבחרת הקרואטית עד לפרישתו מכדורגל. הבעיטה עצמה קיבלה מעמד מיתי בתרבות הקרואטית; היא נחשבת בעבור קרואטים רבים כסמל של ההתקוממות כנגד השליטה הסרבית בקרואטיה וכרגע שבו האומה הקרואטית נולדה מחדש. בובאן עצמו אמר על האירוע: "הייתי שם, פרצוף מוכר שמוכן להקריב את חייו, הקריירה שלו, וכל מה שהתהילה יכולה הייתה להביא, הכל למען אידיאל אחד, מטרה אחת: המטרה הקרואטית".

גרפיטי של הבעיטה.png

(בתמונה: גרפיטי המתאר את הבעיטה של בובאן בשוטר)

המהומות, שבזמן אמת נתפסו כסמל ליחסים המתוחים בין הקרואטים לסרבים וכנבואה למה שעתיד לבוא, נתפסות כיום במידה רבה כסמל של המאבק הלאומי הקרואטי. בפני עצמן, ייתכן שהן לא באמת היו זרז למלחמה כפי שאוהדי כדורגל רבים בקרואטיה היו רוצים להאמין, שכן המלחמה כנראה הייתה עניין בלתי נמנע, ומה שבאמת זירז אותה הייתה מדיניותם של הפוליטיקאים בשני הצדדים. אך, האנדרטה מחוץ לאצטדיון מקסימיר ומעמדם של בובאן והבעיטה שלו כסמלים לאומיים, מוכיחים עד כמה השתרש המיתוס של המהומות כסמל למאבק הלאומי הקרואטי.

 

מודעות פרסומת