באביב תתנ"ו, 1096, מעט אחרי קריאתו של האפיפיור, אורבן השני, לצאת למסע הצלב, החלו קבוצות שונות של אנשים, בהנהגת אצילים ולוחמים מקומיים, להתארגן לקראת הליכה לארץ הקודש. במהלך החודשים מאי ויוני הגיעו לוחמים אלה לקהילות היהודיות באזור עמק הריין. על פי המסופר במקורות, הם שאלו את עצמם מדוע הם נוסעים כה רחוק בכדי להילחם באויב שאיננו מאמין בישו, כאשר בקרבתם ישנם אנשים שלא רק שעונים להגדרה זו, אלא גם אחראים לצליבתו של ישו. תהייה זו, המתועדת הן בכרוניקות הלטיניות והן בכרוניקות העבריות, הינה ההסבר המוצע על ידי היסטוריונים בני התקופה למתקפה על היהודים, שהחלה בכמה מן הקהילות באזור; בהמשכן דרשו התוקפים מן היהודים להמיר את דתם. במספר מקומות אכן בחרו היהודים להתנצר, כאשר חלקם שבו ליהדותם לאחר זמן בהיתר של הקיסר, ואילו בחלק מן הערים ניתן לראות שבני ומנהיגי הערים ביקשו להגן על היהודים ולעזור להם אל מול הפורעים מבחוץ.

למרות זאת, האירועים שהותירו את הרושם העז ביותר על הדורות הבאים, ואף על בני התקופה, היו התגובה היהודית למתקפות הללו. היהודים ראו בדרישה להמרת דת רגע מכונן שבו הם עומדים למות בצורה זו או אחרת: אם יבחרו בנצרות, ימותו מוות רוחני ולא יגיעו לעולם הבא כיהודים, ואם יסרבו להתנצר, הרי שימותו מוות פיזי. ממרחק הזמן, קשה לעמוד על האופן שבו התקבלה ההחלטה הגורלית של היהודים, שפשטה מעיר אחת לשנייה, ושבעקבותיה הם בחרו לקחת את חיי יקיריהם ואת חיי עצמם ולמות על קידוש השם.

אורבן.jpg

(בתמונה: פסל של האפיפיור, אורבן השני, בעיירה קלרמון שבצרפת. הפרוייקטור שעמד מאחורי מסע הצלב הראשון)

אחד המאפיינים המעניינים של הטקסטים העבריים המתארים את התופעה הוא שהיוזמה מיוחסת בהם לא רק למנהיגי הקהילה, אלא גם לאנשים אחרים בקהילה וביניהם גם נשים המתוארות כמי שהובילו את המהלך; גרים, כלומר נוצרים שהפכו ליהודים; וגורמים אחרים שלא היו מרכזיים בקהילה, אך בחרו להרוג את עצמם ולא להתנצר. התיאורים בכרוניקות העבריות מעוררים חלחלה, שכן מסופר בהן כיצד נשים רחמניות מחדדות חרבות ושוחטות את ילדיהן, וכיצד אב הורג את ילדיו ואיש את אשתו. חוקרים רבים עסקו בשפה הפולחנית של התיאורים המזכירה את עבודת בית המקדש, ואילו אחרים הצביעו על הקרבה הרעיונית בין האידיאולוגיה המרטירולוגית הנוצרית, בת המקום והזמן, לבין הרעיונות שהביעו הכותבים האשכנזים שכתבו על האירועים.

עם זאת, נשאלת השאלה מהי מידת אמינותם של התיאורים? שאלה זו נובעת מהמרחק שבין האירועים ובין הכתיבה אודותיהם, כמה עשורים לאחר שהתרחשו.  

שאלה נוספת שהעלו חוקרים ביחס למעשים המתוארים בכרוניקות נוגעת ללגיטימציה של מעשי קידוש השם בעיני היהודים והנוצרים עצמם, שכן אין דרך להצדיק את הרצח העצמי על פי הנורמות הדתיות בנות הזמן; הם תהו כיצד ניתן להבין את הרגש הדתי שהוביל למעשים קיצוניים אלה. בחיפוש תשובה לשאלה זו ניתן לראות כיצד נעשו ניסיונות לאחר מעשה להצדיק את המעשים של מקדשי השם, והם באים לידי ביטוי בפרשנות המקרא, כמו גם בסיפורים שסיפרו יהודים בקהילות אשכנז וצרפת במאות ה-12-13.

כך, לדוגמא, אצל כמה מפרשני המקרא הסיפור המקראי אודות עקדת יצחק מסופר מחדש, תוך הצגת טענה לפיה אברהם אכן שלח את ידו ביצחק, אך המלאך החיה אותו. גם סיפור האם ושבעת הבנים המקבים – סיפור שהיה פופולארי גם בחברה הנוצרית – זכה לעדנה, שכן ניתן למצוא בו הצדקה למעשיהם של מקדשי השם. לבד מהניסיונות להצדיק את המעשים של מקדשי השם, ניתן גם להצביע על מרכיבים שהוכנסו לטקסים יהודיים בעקבות אירועי תתנ״ו. כך, למשל, הפסוק "ואומר לך בדמיך חיי" נוסף לטקס הברית האשכנזי, וחיזק את הקשר בין דם וזהות יהודית. פיוטים רבים נכתבו לזכר האירועים וחלקם נאמרים עד ימינו בקהילות שונות. במידה רבה, אירועי תתנ״ו היו מהחוליות החשובות ביותר ב"עמק הבכא" היהודי, מעין סמל ליחסים הקשים באירופה של ימי הביניים בין יהודים ונוצרים.

הכרוניקות העבריות והלטיניות של מסעי הצלב הם טקסטים קנוניים עבור כל מי שלומד ומלמד היסטוריה אירופאית ימי-ביניימית. בקרב חוקרי קהילות אשכנז בימי הביניים, הכרוניקות העבריות היו בין הטקסטים הראשונים שתורגמו לשפות שונות, וקידוש השם של יהודי אשכנז זכה לתשומת לב מרובה במיוחד לאחר השואה. במחקר של העשורים האחרונים נשמעו קולות רבים שטענו שהשפעתם של המאורעות לא הייתה דרמטית כל כך, שכן כפי שציינתי, בחלק מהקהילות היהודים אמנם המירו את דתם לנצרות, אך לאחר זמן קצר חזרו ליהדות ברשותו של הקיסר. לצד זה ניתן לראות שהקהילות שנפגעו התאוששו במהירות רבה יחסית, וקהילות רבות נוספות פרחו באזור.

כשאני מרצה במקומות שונים בעולם, ובמיוחד כשאני מעבירה הרצאות מבוא במסגרות חינוכיות, אני עוסקת במקרים רבים בטקסטים האלה. הסיפור על מרת רחל ששחטה את ארבעת ילדיה, ובמעשיה מושווית לכהן גדול המקריב קרבנות או לאם שבעת הבנים, הופך לנושא דיון בסמינרים שאני מעבירה, והוא נזכר גם בשיעורי המבוא שאני מלמדת באוניברסיטה. בכל המקרים התלמידים מוצאים את הטקסטים מרתקים, אך אחד הדברים שעושה עלי רושם עז הוא ההבדל בין הדרך שבה סטודנטים ישראלים מבינים ומקבלים את הטקסטים לבין הדרך שבה הם נלמדים בארצות הברית ובאירופה.

לפני מספר שנים השתתפתי בפרויקט שנקרא "האוניברסיטה היהודית של מזרח אירופה" של ארגון הג'וינט. נסעתי לרומניה, הונגריה ולטביה, ולימדתי סטודנטים יהודים צעירים במשך כמה ימים. בין הטקסטים שלמדנו ביחד היו הכרוניקות של מסעי הצלב. אותם צעירים אירופאים התקשו להאמין שהטקסטים מספרים על יהודים, וחשבו שהמעשים המתוארים פשוט לא יכולים להיות מעשים של יהודים. לעומת זאת, בהוראה בארץ, בה התחנכנו על סיפורי מצדה וסיפורי מורשת קרב, אירועי תתנ״ו מתקבלים בזעזוע, אך בהתרגשות פחותה בהרבה.

בנוסף, השאלות שאני נשאלת על ידי המשתתפים במסגרות השונות נבדלות בצורה מהותית. בארץ, ההנחה המקובלת במקרים רבים היא שכל הנוצרים רצו לפגוע ביהודים, ואילו בחו"ל ישנו עניין רב במערכת היחסים והתמיכה שקיבלו היהודים משכניהם. החוויות הללו תמיד מותירות עלי – כמורה וכחוקרת – רושם רב, שכן הן מדגימות את החשיבות של הפרספקטיבה התרבותית שלנו כקוראים וכחוקרים, ואת ההשפעה של פרספקטיבה זו על השאלות שאנחנו מבקשים לשאול. 

 

מודעות פרסומת