לפני קצת פחות ממאה שנה, בנובמבר 1917, התרחש אירוע מכונן. ולא, אינני מתכוון להצהרת בלפור, שכבודה במקומו מונח, אלא דווקא לכניסתו של הטנק אל תוך שדה הקרב המודרני. באותה תקופה, שלהי מלחמת העולם הראשונה, הכו הבריטים את הגרמנים – ואת העולם כולו – בתדהמה, וזאת בעקבות הבקעת הקו הגרמני באמצעות מכונה מפלצתית שכמותה לא נראה עד אז. כפי שידוע לכולנו, מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בתבוסה גרמנית, לא רק במישור הצבאי, אלא גם ובעיקר במישור הדיפלומטי. בהסכמי ורסאי משנת 1919, אותם כפו נציגי המדינות המנצחות על רפובליקת ויימר, נקבע כי גרמניה היא האשמה בפרוץ המלחמה, ולפיכך הוטל עליה לשלם פיצויים כבדים, לוותר על שטחים שכבשה ולהקטין את צבאה למינימום – עד 100 אלף חיילים וקצינים.

בין אותם חיילים וקצינים נמצא קארל היינץ גודריאן, שבתקופת מלחמת העולם הראשונה שימש כקצין קשר בחטיבת פרשים גרמנית, ולאחר סיומה שימש כקצין שהתמחה בלוחמה ניידת במטה הכללי. לכן, בשנת 1922, כשכישלון מלחמת העולם הראשונה עדיין מהדהד בגרמניה, הוחלט להטיל על גודריאן משימת מחקר שנועדה לבחון את שילובם של רכבים קרביים במערך ההגנתי של צבא גרמניה; וזאת, על אף שלגודריאן לא היה עוד ניסיון רב בתחום, אם בכלל.

גודריאן, שכנראה ענה על ההגדרה של יקה, שינס מותניים והחל בתהליך למידה רחב של התחום, תוך חשיפה להוגים צבאיים – כגון באזיל לידל-הארט וצ'ארלס פולר הבריטים, ומרטל הצרפתי – שעסקו בפיתוח תורת לחימה חדשה לחילות השריון במדינותיהם. הוגים אלו הבינו את תהליך המודרניזציה המואץ שהתחולל ברחבי העולם, הפיקו לקחים ממלחמת העולם הראשונה וגזרו מכך את השינויים התפיסתיים הנדרשים בשימוש שיש לעשות בטנק במערכות עתידיות. באופן כללי ביותר, הם טענו שטנקים אמורים לפעול ביחידות אוטונומיות, ולא בכפיפות ליחידות הרגלים כפי שהיה עד אז. כמו כן, הם גרסו כי הטנקים אמורים לשמש לחדירות עומק ולביצוע איגופים שינתקו את כוחות האויב זה מזה – תוך היעזרות בכוחות רגלים שינועו בסמוך להם – ולא בלוחמה סטטית שבה יכולת התמרון שלהם מתבזבזת.   

אולם, באופן פרדוקסאלי למדי, דווקא מדינות האם של לידל-הארט, פולר ומרטל לא טרחו ליישם את המסקנות של ההוגים החשובים הללו, ומי שכן ידע לעשות זאת היה לא אחר מאשר גודריאן. נראה שאנשי השריון של אנגליה וצרפת, שניצחו במלחמה, היו מקובעים לתפיסות מאוד מסוימות של לוחמת טנקים (כי מכונה משומנת לא מחליפים, תרתי משמע), ולכן לא היו פתוחים לשינויים; לעומת זאת, גודריאן לא היה מקובע לתפיסות לקויות ו"ארכאיות" של לוחמת שריון והיה פתוח לאימוץ גישות חדשות, כיוון שהוא לא היה כבול למורשת שריונאית קודמת. יתרה מזאת, גודריאן ידע לשלב את הידע החדש שאליו נחשף ואת הידע הקודם שלו בתחום הקשר, כדי לבנות תורת לחימה שכוללת תנועת טנקים רבים בפריסה רחבה, תוך שימוש במערכת קשר-חוץ בין המפקדים. כמו כן, הטנקים אמורים היו לשתף פעולה עם כוחות אחרים, מלבד הרגלים, כגון תותחנים וחיל האוויר שאמורים היו ללוות את הטנקים בדהירתם בשטח הפתוח – כך באה לידי ביטוי לוחמת הבליצקריג המפורסמת, שפותחה על ידי גודריאן בכבודו ובעצמו.

גודריאן.jpg

(בתמונה: גיבור הטור, היינץ גודריאן)

כיום, אנו יודעים רבות על חשיבותו של הטנק בשדה הקרב ועל העוצמה שיש בלוחמת הבליצקריג – שכן היא אומצה על ידי צבאות רבים, וביניהם צה"ל – אך גודריאן נאלץ להילחם במשך שנים ארוכות כדי לבנות את חיל השריון הגרמני, תוך ניהול מאבקים אל מול גורמים צבאיים שמרניים שזלזלו ביכולותיו של הטנק והעדיפו שתקציב הביטחון יושקע בפיתוח יכולות אחרות. בתחילה גם היטלר עצמו, לאחר עלייתו לשלטון ב-1933, לא הפגין התלהבות יתרה מרעיונותיו הלא-קונבנציונליים של הקצין המוכשר וחדור המטרה, אך הוא אפשר לו להמשיך בשלו. יחסו של הפיהרר אל הטנקים השתנה בצורה דרסטית כמה שנים לאחר מכן, כפי שיוסבר בהמשך.

ב-1928, שש שנים לאחר שהחל את מחקרו וביסס תיאוריות לחימה שריונאיות, החל גודריאן לבצע גם תרגילים מעשיים, משחקי מלחמה וסימולציות, שנועדו לבניית תוכניות אופרטיביות ולדימוי של תרחישים אפשריים. אולם, במהלך שנות ה-20 גרמניה עדיין צייתה להגבלות שהוטלו עליה במסגרת הסכמי ורסאי, ולכן התרגילים לא כללו שימוש בטנקים אמיתיים, אלא בטנקי דמה בלבד או ברכבים אחרים, מה שלא מנע מגודריאן לקבל פרספקטיבה מעמיקה על מקומו של הטנק בשדה הקרב העתידי. בנוסף, באותה שנה הגיע גודריאן לשוודיה, עבר סיור מודרך אצל אנשי השריון שלה, ולראשונה נחשף לתרגיל הכולל שימוש מציאותי בטנקים, ואף זכה לנהוג באחד מהם.

פחות או יותר באותן השנים, עמלו בגרמניה על פיתוח חשאי של דגמי טנקים חדשים, כאשר הוחלט לייצר שלושה דגמים של טנקים קלי משקל בעלי תותח 37 מ"מ, ושני דגמים של טנקים בעלי משקל בינוני שצוידו בתותח 75 מ"מ. בטנקים אלו הוכנסו שיפורים טכנולוגיים של התקופה, כגון מערכת בידוד מפני גזים הנפלטים בעת ירי פגזים – כדי לשמור על בריאותם של אנשי צוות הטנק – מנועים בעלי יכולות גבוהות ומקלעים בעלי זווית ירי של 360 מעלות. אולם, בטנקים אלה עלו מספר בעיות, כגון מיקומו של מפקד הטנק בתובה בסמוך לנהג, ולא בצריח – מה שצמצם את שדה הראייה שלו באופן משמעותי ומנע ממנו לנהל את הקרב באופן מיטבי – ואי-קיומה של מערכת קשר פנימית להעברת פקודות מהירה בין המפקד ובין אנשי צוותו; גם בהיבט זה הרים גודריאן תרומה משמעותית, בכך שפיתח דגמי טנקים שבהם לא היו הבעיות הללו, ובנה מערכת קשר-פנים אשר שימשה את צוותי הטנקים לתקשורת מהירה ששיפרה את יעילותם.      

באמצע שנות ה-30 העביר גודריאן סקירה בת חצי שעה, לעיני היטלר ולעיני בכירים אחרים בצבא ובמערכת הפוליטית הגרמנית, בנוגע לקצב ההתקדמות בפיתוח חיל השריון. לדברי גודריאן, כפי שהוצגו באוטוביוגרפיה שלו, היטלר הגיב בהתלהבות לאחר הסקירה וסינן: "זה בדיוק מה שאני צריך". כעבור שנים ספורות התבררה כוונת המשורר, כאשר חיל השריון הפך לכוח היבשתי המוביל בוורמאכט, ולאחר שטנקי הפאנצר והטייגר שעטו ברחבי אירופה, זרעו הרס, חורבן ואימה, וכבשו שטחים נרחבים במהירות עצומה, תוך הנחלת תבוסות קשות ומשפילות לצבאות שעמדו מולם.

פאנצר 1.jpg

(בתמונה: טנק הפאנצר האימתני. חוד החנית של לוחמת הבליצקריג)

בעקבות התרשמותו של היטלר מהסקירה של גודריאן, ובעקבות רמיסת ההגבלות שהוטלו על גרמניה בוורסאי, הוקמו ב-1935 שלוש דיוויזיות הפאנצר הראשונות, כאשר גודריאן זכה לקבל את הפיקוד על דיוויזיה מספר 2, וזאת לאחר שכבר שימש כמפקד הכוחות הממונעים של גרמניה – לכאורה מדובר בהורדה בדרגה, אבל נראה שבעיני השריונר של גודריאן דובר דווקא על חלום שמתגשם. מי שהחליפו כמפקד הכוחות הממונעים היה הגנרל לוץ, והוא הפציר בגודריאן לפרסם חוברת שנקראה "זהירות, פאנצר!" (("Achtung, Panzer!", שיצאה לאור ב-1937 וכללה סקירה על התפתחות החיל ועל הפילוסופיה של אדריכלי הקמתו.

השאיפה של לוץ וגודריאן הייתה לפרוש את משנתם השריונאית בפני ציבור רחב יותר, ולשיטתם החוברת הייתה אמצעי יעיל יותר מאשר אמצעי תקשורת פורמאליים; בעיני גודריאן, החוברת גם הייתה אנטי-תזה לטענותיהם של המתנגדים לפיתוח חיל השריון. החוברת הציגה את יכולות המיגון של הטנק, את קצב האש הגבוה, את תפיסתו ככלי המרכזי במעבר מלוחמה סטטית, שאפיינה את מלחמות העבר ובפרט את מלחמת העולם הראשונה, ללוחמת בזק – שמטרתה להפתיע את כוחות האויב ולהוציאם מהעמדות הסטטיות אל השטח הפתוח – ולהעברה מהירה של הלחימה אל עורף האויב. כלומר, החוברת הוכיחה את העליונות האסטרטגית והטקטית של הגרמנים על פני אלו של הצרפתים והאנגלים, על אף הדמיון בין הטנקים של שלוש המדינות.

פועלו של גודריאן סייע רבות לגרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה, ולכן כבר ב-1939 הוא קיבל את עיטור צלב הברזל, הן על חלקו בכיבוש פולין והן על תרומתו העצומה לבניית חיל השריון הגרמני. במהלך המלחמה הוביל גודריאן את חייליו גם לכיבוש צרפת ולמערכה הקשה על מוסקבה שבה הובס, אך זאת כנראה "תודות" להחלטות שגויות של היטלר. בשל היותו קצין סורר ופוחז שלא ציית לפקודותיו של הפיהרר, הוא הודח מתפקידי לחימה והועבר אל העורף, אם כי לאחר התבוסה הגרמנית בקרב סטלינגרד הוא מונה כמפקד גייסות השריון, ובהמשך אף שימש כרמטכ"ל צבא גרמניה – בתפקיד זה הוא סיים את המלחמה.  

ספרזהירות

(בתמונות: מימין – כריכת ספרו האוטוביוגרפי של גודריאן; משמאל – החוברת שפרסמו גודריאן ולוץ ב-1937)

גודריאן, שזוכה מחשד לביצוע פשעי מלחמה בזמן משפטי נירנברג, לא תרם רק להתפתחות חיל השריון הגרמני, אלא גם להתפתחותם של חילות שריון רבים ברחבי העולם, שהתלהבו מהפילוסופיה האסטרטגית והטקטית שלו והחליטו לאמצה, בשינויים כאלו ואחרים, עד היום; אם כי שדה הקרב השתנה משמעותית בשנים האחרונות, ובפרט במזרח התיכון. לשמחתנו הרבה, אצל הגרמנים אסטרטגיה זו לא הובילה בסופו של דבר לניצחון המיוחל, למרות הישגים כבירים בשדה הקרב; אך כעבור שני עשורים בקירוב צה"ל הצליח להשיג, בין היתר גם באמצעותה, את אחד הניצחונות הגדולים בהיסטוריה, במלחמת ששת הימים, שבעוד כחודש תחגוג יובל.                            

 

    

 

            

 

              

 

             

 

     

 

        

 

         

 

            

 

                       

מודעות פרסומת