חרבות. סכינים. גרזנים. כאשר שואלים אדם ממוצע, סתם עובר אורח ברחוב, מה דעתו על נשק קר באופן כללי וכל הכרוך בו, לרוב יענה: מדובר בכלים מרושעים. קשים. מסוכנים. נועדו להרוג בני אדם. ולמרבה הצער, יש צדק בדבריו. אולם, דווקא בגלל העובדה שהנשק הקר מלווה את המין האנושי כבר אלפי שנים, ניתן ללמוד ממנו המון על חברות אנושיות, הרגלים, אורח חיים – בקיצור, על ההיסטוריה שלנו.

ניתן לחלק נשק-קר לפי קטגוריות רבות: ממדים פיזיים, ייעוד, שיוך גיאוגרפי, תצורת להב וכן הלאה. כלי נשק רבים עברו תמורות ושינויים לאורך השנים בהתאם למטרות הצבאיות שעמדו בפני העם שהשתמש בהם. לעיתים השינויים היו כל-כך מזעריים ונישתיים, עד שרק מומחים ומבינים לדבר יכולים לשים עליהם את האצבע. אולם בטרם נצלול לפרטים מינוריים שכאלה, הנה כמה דוגמות לכלי-נשק מהם ניתן ללמוד פרטים מעניינים על ההיסטוריה ועל האופן בו התנהלו החיים בעבר.

סכיני BOWIE: באמריקה כמו באמריקה, הגודל כן קובע

לפני תחילת השימוש הנרחב בנשק חם אישי, היו כלי הלהב נחלתם של כל הלוחמים, אנשי העבודה, הציידים וכיוצא בזה. הסכינים היו נפוצים במיוחד, שכן מדובר בנשק קצר שיכול לשמש גם בתור כלי עבודה ורסטילי שנוח לשאת ביומיום – אינו מסורבל כמו חרב או גרזן. סכין ה"בואי" (Bowie) הוא דוגמה טובה לכלי נשק שפותח בהתאם לצרכים אזוריים – והפעם, בארצות הברית של אמריקה. במחצית הראשונה של המאה ה-18 בארצות הברית, קרבות 1:1 לא היו מילה גסה. גברים רבים נטו לפתור בעיות ומחלוקות כך, ולעיתים אף השתמשו בנשק קר (ומאוחר יותר גם בנשק חם) בקרב. קרבות סכינים, אם כן, לא היו מראה חריג. בלחימת סכין, אם נניח בצד לרגע את המיומנות וההכשרה של הלוחמים, יש כמה גורמים משפיעים, והראשון שבהם הוא סוג הנשק, עיצובו, הגאומטריה בה השחיזו את החורפה וכמובן החומר ממנו עשוי הכלי.

ג'ים (ג'יימס) בואי, שעל שמו קרויה הסכין, הינו דמות פולקלוריסטית-מיתולוגית למחצה בארצות הברית. הוא גדל בלואיזיאנה, נודע בתור לוחם חסר מורא ואת עיקר התהילה שלו צבר עקב השתתפותו בקרבות רבים – ביניהם קרב Sandbar שנערך על גדות המיסיסיפי. בואי הגיע לקרב זה (שהחל בתור דו-קרב בין שני אנשים אחרים והידרדר לרב-קרב בו לקחו חלק גם העדים ונוכחים נוספים) כשהוא חמוש בסכין שהוא ואחיו עיצבו וביקשו לחשל עבורם. את הסכין הזמין בואי לאחר שהסתכסך עם שריף מקומי שירה לעברו, ומאז הסתובב כשהסכין תמיד על ירכו.

בואי.jpg

(בתמונה: ג'ים בואי כפי שמופיע על חוברת קומיקס אמריקאית. גיבור תרבות)

הסכין שהאחים בואי עיצבו הייתה שילוב של צורה אופיינית לסכין לחימה ספרדית מתקפלת, יחד עם גודל ועובי להב של סכיני קצבים. נפח מקומי ייצר עבורם את הנשק בתחילה, והתקבל כלי נשק ייחודי המשלב יכולות חיתוך גבוהות יחד עם טווח ארוך ומשקל רב בלהב עצמו. בקיצור, כלי לחימה מפחיד ומסוכן, שעדיין נכנס לקטגוריית סכין. בקרב סנדבר יצא שמו של ג'ים בואי ושל הסכין שלו למרחקים. בואי השיג תוצאות מרשימות בקרב – על אף שנורה ונדקר מספר פעמים, הצליח להרוג את השריף, אויבו (שהיה חמוש באקדח ובחרב צרה וארוכה), ולצאת בחיים.

לאחר מכן החלה השמועה להתפשט, וכולם פתאום רצו סכיני "בואי". גרסאות מתקדמות של הסכין החלו להיראות, ואחד השיפורים הבולטים היה השחזת החלק העליון של גב הסכין, שהפך לסוג של סימן היכר. הופעת אקדחים בקליבר גדול במהלך המאה ה-19 בארצות הברית סתמה את הגולל על טירוף סכיני הבואי, אולם עד ימינו הם ידועים בתור כלים אימתניים, ומלמדים אותנו איך נראו הקרבות במערב הפרוע.

סכין בואי.jpg

(בתמונה: סכין ה"בואי")

קטאנות

הקטאנה, החרב המזוהה ביותר עם יפן, היא אחד מכלי הנשק המעניינים ביותר בעולם. במקום להתמקד בקטאנה עצמה (מה שיצריך למעלה מארבע כתבות בהמשכים), אנסה לסקור את ההיסטוריה היפנית כפי שהיא הובילה לפיתוח הקטאנה.

מקורה של החרב היפנית הוא בכלי-נשק שיובאו מסין וקוריאה באלף הראשון לפני הספירה. יפן, בהיותה מדינת-אי ענייה בברזל (או בנגישות אליו נכון לאותה תקופה), נאלצה להסתמך על כלי-נשק מיובאים בעיקר. בחלוף הזמן נעשו ביפן ניסיונות להתחיל ליצור כלי נשק מקומי שישחרר אותם מהתלות ברכישה של חרבות מהיבשת. החרב היפנית הראשונה, שהופיעה בסביבות המאות ה-4-5 לספירה, התבססה על חרב הג'יאן הסינית, ונקראה "טסורוגי" (). הייתה זו חרב ארוכה יחסית בעלת להב דו-צדדי, שהתאימה לשימוש גם ביד אחת וגם בשתיים. על אף הטכנולוגיה הלא-מתקדמת בעליל, מדובר היה ביריית פתיחה לעתיד מפואר של נשק-קר, וקפיצת מדרגה אדירה שתשפיע על כל תחומי החיים ביפן.

קטאנה.jpg

(בתמונה: חרב הקטאנה. מעיד רבות על ההיסטוריה של יפן)

לאחר סיום האלף הראשון עלתה הדרישה לחרבות לחימה עבור חיל-רגלים ופרשים, שנדרשו לשלוף את חרבותיהם מהנדן במהירות בעת מפגש עם האויב בשדה הקרב, והתקשו לבצע זאת עם חרב ישרה. הפתרון הגיע בדמותה של חרב מעוקלת בשם "קוגאראסו". יצירתה של החרב היפנית המעוקלת הראשונה משויכת לחרש החרבות המפורסם אמאקוני יאסוטסונה (天國安綱), ויצירתה מוערכת למאה ה-8 לספירה. לצורה החדשה לקח זמן להיקלט ברחבי יפן והחרבות הישרות המשיכו לשלוט בנוף עוד כ-100 שנים עד להחלפתן בהדרגה. חרבות הקוגאראסו מעולם לא הצליחו לקנות לעצמן מעמד של חרב מערכה עיקרית, והשלב הבא החליף אותן במהירות: החרב היפנית כפי שאנחנו מכירים אותה כיום – הטאצ'י.

טאצ'י (太刀– "חרב גדולה") הופיעה לראשונה בסביבות המאה ה-9 לספירה, וגם יצירתה משויכת לאמאקוני המפורסם. אלו היו חרבות ארוכות ומעוקלות מאוד, שהתאימו לשימוש ביד אחת וגם בשתי ידיים, ובכך התאימו לשימוש על גב סוס ובקרב פרונטלי על הקרקע בעת ובעונה אחת. למעט שימושה כנשק, הטאצ'י היוותה גם סמל למעמד – אך ורק סמוראי המשרת לורד רם מעלה, או בחצר הקיסר, הורשה לשאת אחת. צורתה הכללית של הטאצ'י תישמר עוד מאות שנים, וגם מעמדה כנשק לבעלי דרגה גבוהה, אך אין להגיד שלא היו בכלל שינויים.

בשנת 1274, עם הפלישה הראשונה של קובלאי ח'אן והמונגולים ליפן, נוכחו היפנים לגלות שחרבותיהם הדקות והשבירות לא מסוגלות להדוף את נשקי המונגולים הכבדים, ובוודאי שלא לחדור את שריונם העבה. הפלישה נכשלה בעיקר עקב סופות בים שהשמידו הרבה מאספקתו של קובלאי חאן, והיפנים זכו למספר שנות חסד כדי להפיק לקחים ולשפר את נשקיהם לקראת הסיבוב השני. שבע שנים מאוחר יותר המונגולים ניסו לפלוש שנית, אבל הפעם נתקלו בחרבות מעט קצרות יותר, עבות ורחבות יותר, שביצועיהן בשדה הקרב היו טובים בהרבה מהחרבות בהן נעשה שימוש לפני כן.

פלישות מונגוליות, סכסוכים פנימיים ושאר ירקות

פלישות המונגולים, לקראת סוף המאה ה-13, הובילו לגידול בדרישה לחרבות עקב ממדי הצבאות שנדרשו כדי להדוף את הפולשים מבחוץ. כל הקרבות האלו היו כאין וכאפס לעומת העימותים האזוריים שיתחילו להתפתח ביפן. השלטון באותה תקופה לא הצליח לשמור את יפן מאוחדת בגלל הנהגתם החלשה והתנהלות כלכלית כושלת. מצב זה הוביל לכך שכל לורד פאודלי (דאימיו, 大名) מקומי החל לצבור כוח והשפעה באדמות בהן שלט, והפך כל מיליציה פרטית לצבא בגודל מלא, מה שהידרדר למלחמות אזוריות על שטחים. זו הייתה תחילתה של תקופת המדינות הלוחמות ביפן (סנגוקו, 戦国).

החנית היפנית, ה"יארי", עדיין הייתה הנשק העיקרי של חיל הרגלים. בקרב בשדה פתוח חנית ארוכה הייתה יעילה יותר מחרב עם טווח מוגבל. עם זאת, החניתות (למעט הלהב) עשויות מעץ, וכמויות אדירות מהן נשברו בשדה הקרב, מה שהשאיר את החיילים ללא נשק וחשופים לחלוטין. כיצד יוכל חייל להמשיך ולהילחם ביעילות? הפתרון המידי הוא, כמובן, חרב. הטאצ'י לא התאימה – עלויות הייצור שלה היו גבוהות, ועיקולה הגדול שנוצר למטרות שליפה קלה על גב סוס הופך לחסרון על הקרקע.

מאילוצים אלו נולדה הקטאנה, החרב היפנית שכולנו מכירים היום. בראשית דרכה נקראה "אוצ'יגאטאנה" (מילולית "חרב לפגיעה"), אבל החלק הראשון של המילה הושמט מהר מאוד. הקטאנה הייתה טאצ'י "משונמכת": הלהב היה במעט קצר יותר ופחות מעוקל מזה של הטאצ'י, שינוי שנועד להקל על שליפה מהירה בשדה הקרב. מגן היד ומכסה התחתית המעוטרים הוחלפו בכאלו פשוטים ככל האפשר. באמצעות שינויים אלה, ניתן היה להבדיל בין הסמוראים רכובי הסוסים שהחזיקו בטאצ'י ושימשו כמפקדי שטח, לבין חיילי הרגלים הפשוטים שהחזיקו בידם חרב הרבה פחות בולטת. הנשק החדש היה נגיש והתאים לשימוש על הקרקע בתוך ערפל הקרב, גם לאחר שהחנית נוטרלה.

יפנים.jpg

(בתמונה: חרשי ברזל יפנים מכינים חרבות)

תוך זמן קצר קטאנות הציפו את יפן. למרות שנשק המערכה העיקרי תמיד היה ותמיד יהיה החנית, הקטאנה נתפסה כאמצעי שניתן לסמוך עליו שלא יכזיב ברגע האמת. עקב הדרישה האדירה, מספר חרשי החרבות זינק לשיאים שלא נראו ביפן מעולם. העבודה הרציפה פיתחה את מיומנותם, ומתקופה זו החלו להופיע כמה מחרשי החרבות המפורסמים בהיסטוריה של יפן.

פופולאריות הקטאנה חצתה מעמדות, עד שאפילו הסמוראים רמי הדרג החלו להחליף את הטאצ'י המעוטרת שלהם בחרבות אלו. קטאנות מעוטרות ומקושטות מאוד החלו להיכנס לייצור, בהתאם לבקשת הלוחם שהיה עתיד לעשות בהן שימוש. התחלופה הייתה מהירה, ולקראת סוף המאה ה-16, הטאצ'י נזנחה כמעט לחלוטין. על הקטאנה, ששימשה כחרב ארוכה, נוספה אחת קצרה יותר כחרב משנית לשימוש ביד אחת. סט שתי החרבות ביחד נקרא "דאישו" (大小, "גדול-קטן"), ובעתיד יהפוך לשילוב המפורסם של קטאנה עם "ואקיזשי" (כלי-להב קצר יותר שגם עליו ניתן לכתוב מגילות), אשר סימלו את מעמד הסמוראים, והיוו על פי קוד הבושידו את נשמתו של הלוחם.

שיר מעוניין להודות לאופק וקנין ולמערכת Knives.guru – הפורום הישראלי לנשק קר.

 

 

 

 

מודעות פרסומת