"והנה מאז המאה ה-19 התפתחה לה דת חדשה, דת הספורט, דת בינלאומית שאפשר לבחון דרכה את בעיותיה, מאווייה והישגיה של חברה. היסטוריה של המאה העשרים ואילך בלי הפרק הזה, כמוה כהיסטוריה של ימי הביניים באירופה בלי תולדות הנצרות."

כל סטודנט של שנה א' מתוודע למונח "תיקוף", פריודיזציה. פריודיזציה היא הכלי הטבעי ביותר בידי היסטוריון, כדי  לעשות סדר באינסוף הפרטים, או העובדות, שהרי הכרונולוגיה מציעה עצמה כחוט השני שעליו נחרוז את הסיפור ההיסטורי. לא רק בספרי ההיסטוריה כך, אלא גם בסרטים שבהם מתייחסים אל העבר. כדי ליצור פריודיזציה או לשרטט באופן סכמטי התפתחות, זקוקים לאירועי מפתח המסייעים להתמצאות הצופה. אפשר, כמובן, להשתמש בכתובית המציינת את השנה, אבל הופעתו של מספר בלבד בתוך ה-frame אין בה בדרך כלל כדי ליצור אסוציאציה המשרתת את הזיכרון, להוציא שנים כמו 1789, 1914 או 1948. ואין בכך גם כדי לנצל את היתרון שיש בתמונה הנעה. לכן מוצאים יוצרי הסרטים פתרון הולם.

במה דברים אמורים? לדוגמה, הסרט "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין משנת 1940, מתחיל בסצנה משדה הקרב במלחמת העולם הראשונה, סצנה המסתיימת בפציעתו של הגיבור ובאובדן זכרונו. הסצנה השנייה מתרחשת חמש עשרה שנים מאוחר יותר. כיצד להמחיש לצופה את חלוף הזמן? במקום לכתוב תאריכים, מופיעות כותרות ראשיות של עיתונים: "שביתת נשק", "חוזה השלום", "קרב דמפסי-וילרד", "צ'רלס לינדברג חוצה את האטלנטיק", "התרסקות הבורסה"; ומכאן ל"מהומות בטומניה" ו"מפלגת הינקל עולה לשלטון".

כך מעבירים לנגד עיני הצופה, בעזרת האזכורים הללו, שצ'פלין הניח שהם אומרים משהו לרוב צופי הקולנוע, את המרווח שבין שתי הסצנות בסרט. יחד עם זאת ובדרך אגב, גם עוברים מן האמיתי אל הבדיוני, שכן בשתי הכותרות האחרונות במקום לדבר על גרמניה אנו עוברים לדבר על טומניה, ובמקום להזכיר את היטלר אנו נתקלים באחד – הינקל; אך כל הצופים אמורים להבין במה המדובר.

הבאתי את הדוגמה הזאת לא רק בגלל המקור ההיסטורי המיוחד – התמונה הנעה – שנכנס אט-אט לתוך אוצר המקורות שתלמיד באוניברסיטה, וכל היסטוריון, עושה בהם שימוש מסודר ושיטתי, אלא בגלל כותרת אחת מתוך השבע, זו המתייחסת לקרב דמפסי-וילרד. קרב זה, בין שני מתאגרפים במשקל כבד על אליפות העולם (משנת 1919), נחשב בעיני יוצר הסרט כשווה ערך מבחינת הזיכרון ההיסטורי הציבורי והחשיבות הסגולית שלו כדי להופיע בסדרה זו ו"לעשות סדר" אצל הצופה, המחפש נקודות אחיזה כרונולוגיות בשני העשורים שעברו. רוצה לומר: אירוע בתחום הספורט נחשב לאירוע בעל משקל השווה לכל נפש, לא פחות מאירוע בעל משמעות פוליטית או כלכלית מכרעת! קרב אגרוף על אליפות העולם נחקק בזיכרון כמו חתימת חוזה שלום. מה שעשה כאן יוצר הסרט צ'פלין אינו ייחודי. בסרטים רבים מופיע הטריק הזה של כותרות עיתונים לצורך שרטוט התקופה, וכמעט תמיד ישנו אירוע מתחום הספורט ברשימה הנבחרת.

dempsey_willard-530x317.jpg

(בתמונה: קרב האגרוף דמפסי-וילרד. נתפס כנקודת זמן היסטורית)

כך אנו מגיעים לעיקרו של עניין. לא רק המאבק על מקומו של הסרט הנע או הצילום בתוך עבודתו של ההיסטוריון היה ממושך ולאה, גם המאבק על העיסוק בתרבות פופולרית, ובמיוחד בענף זה הקרוי ספורט, דרש זמן רב ואנו עדיין רחוקים מלהגיע בו אל המנוחה והנחלה.

כשהצעתי בשעתו, לפני שני עשורים, לתכנית הלימודים בחוג להיסטוריה סמינר על ספורט ולאומיות, סבור הייתי שהחוג יצטרך לגייס שוטרים כדי להדוף את הצובאים על סמינר זה כדי לשלוח אותם לסמינרים העוסקים ב"דרום אפריקה והאימפריאליזם הבריטי" או "תהליכי חילון בצרפת של המאה ה-19", למשל. זה לא קרה, כנראה משום שתלמיד רציני להיסטוריה באוניברסיטה אינו סבור שדיון על ספורט ראוי לתשומת לב כנושא לימוד או מחקר היסטורי; ואין מה לבוא בטענות אל הסטודנטים אם הסביבה שבה פועלת הוראת ההיסטוריה או הנחלת ההיסטוריה חושבת כך. הזכרת ספורט – העלית חיוך על שפתי השומע – אנו נכנסים לתחום הלא-רציני, לכל היותר לתחום הטריוויה.

אלא שמה שלמדו יוצרי הסרטים ההוליוודיים כבר מזמן חולל, אם כי במאוחר, גישה אחרת להיסטוריה של הספורט גם בקרב נציגי הגילדה של ההיסטוריונים. ההיסטוריונים באמריקה גילו לפני למעלה ממאה שנה ש"היסטוריה מלמטה" – היסטוריה עממית, היסטוריה של תרבות עממית – היא בעלת חשיבות לא קטנה מן ההיסטוריה הפוליטית או ההיסטוריה של רעיונות שהיו הלחם והחמאה של ההיסטוריונים וצרכניהם.

אחרי שעשה מקצוע ההיסטוריה את הסיבוב השלם, מן ההיסטוריה של רעיונות ומנהיגים דרך ההיסטוריה החברתית אל ההיסטוריה של התרבות, סוף-סוף נפל האסימון, וקלטו שכדי להבין חברה או תרבות בהקשרם ההיסטורי, יש יתרון גדול במעקב אחרי התפתחות המעוגנת בשכבות נרחבות של האוכלוסייה. בעצם לא היו היסטוריונים מלומדים אמורים לתמוה על כך – ההיסטוריה של הדתות, או ההיסטוריה הקשורה בדתות, הרי הניחה שעיסוק בה פירושו עיסוק בעניין השייך לציבור הרחב ביותר (לא רק בגלל שמטעמי נוחות כדאי היה לעסוק במה שקשור בדת, מכיוון שקבוצת הכוהנים, הנזירים וכדומה, היו אלה שהרבו להשאיר אחריהם עדויות כתובות).

והנה מאז המאה ה-19 התפתחה לה דת חדשה, דת הספורט, דת בינלאומית שאפשר לבחון דרכה את בעיותיה, מאווייה והישגיה של חברה. היסטוריה של המאה העשרים ואילך בלי הפרק הזה, כמוה כהיסטוריה של ימי הביניים באירופה בלי תולדות הנצרות.

אפנה שוב לדוגמה. בימי כתיבת הדברים האלה נפתח מצג בכיכר הבימה בתל אביב (והוא אמור להגיע גם למתחם התחנה בירושלים) על כדורגל ויהודים בגרמניה עד השואה. בעזרת 11 דמויות והמידע השייך לכל אחת מהן מוצגת לא פחות מן הפרובלמטיקה רבת החשיבות של האמנציפציה היהודית ושברה בגרמניה. יוליוס הירש הוא אחת מן הדמויות הללו – שחקן כדורגל יהודי שהיה בנבחרת הלאומית הגרמנית ושחקן בכמה קבוצות גרמניות, שעליית הנאצים לשלטון גרמה להוצאתו מן האגודה שבה שיחק כי לא היה "ארי", ולאחר פרוץ המלחמה – לשילוחו למזרח ולרציחתו באושוויץ; או נשיא אגודת הכדורגל "באיירן מינכן", קורט לנדאואר, שבעקבות עליית הנאצים לשלטון סולק מתפקידו, הגיע לימים למחנה הריכוז דכאו, ברח לשווייץ כדי לחזור אחרי המלחמה לתפקיד שממנו נזרק.

אוהדי באיירן.jpg

(בתמונה: אוהדי באיירן מינכן מניפים פוסטר עם תמונתו של לנדאואר)

הקריירות הללו הן ייצוגיות לנושא האסימילציה והאינטגרציה מחד, ולנושא הבידול מאידך, שהיה ממצייני המשטר הנאצי. אלה דמויות מתאימות לא פחות כדי לדון בתופעה, מאשר אחד אלברט איינשטיין או סטפן צווייג (שאני מקווה ששמותיהם עדיין אומרים משהו לקורא הממוצע). היסטוריונים שעיסוקם בספורט, בוודאי אלה שאינם עוסקים רק בקטלוגיזציה של שמות ותוצאות, מתמודדים עם השאלות החשובות של ההיסטוריוגרפיה – ליברליזם, קפיטליזם, גזענות, לאומיות ועוד כהנה וכהנה באמצעות "חומר" מיוחד, ויכולים לטעון הן לזווית ראייה מיוחדת והן למסקנות המייצגות סקטור נרחב של האוכלוסייה העולמית.

עוד יותר מן הסוציולוגים וההיסטוריונים האמריקנים היו אלה מקביליהם האנגלים שגילו את כוחו של הספורט כיסוד תרבותי שיש בו להסביר תהליכים היסטוריים. השאלה מדוע הקריקט מאפיין את האימפריה הבריטית והצליח במקומות מסוימים; או הדיון בשאלת התגלגלות הכדורגל ממשחק של מעמד בינוני למשחק של מעמד הפועלים; או שאלת משמעותה החברתית של החובבנות בספורט (למשל באולימפיאדה) – כל אלה שאלות שהיסטוריון חברתי והיסטוריון תרבותי אמורים להתייחס אליהן בכובד ראש (לאחר שימחה את החיוך המזלזל מעל פני שומעיו).

ואכן, לאט-לאט למדו גם היסטוריונים מאומות אחרות את השיעור הזה (ישראל נגררת ברשימה מאחור, לצער הלב). וכדאי להוסיף: גם לצורך ההתמודדות עם שאלות של מגדר, לאומיות או אתניות משמש הספורט פריזמה רבת ערך. בארצות הברית נקרא הבייסבול The national passtime, ומי שמבקש לנבור בטבעם של הלאומיות האמריקנית וההתנהגות האמריקנית חייב להכיר את הבייסבול ותולדותיו (כולל המשקעים שהשאיר בשפה האמריקנית). לא במעט יוכל לעשות זאת בעזרת הקריאה בספרות יפה, שירה או צפייה בסרטי קולנוע – מקורות שהיסטוריונים של הדורות האחרונים למדו לעשות בהם נפלאות. ואני אומר: מהם תראו וכך תעשו.

בייסבול.jpg

(בתמונה: משחק בייסבול טיפוסי. כלי להבנת התרבות האמריקאית)

אני חוקר של היסטוריה גרמנית, גם שם למדו להפנות את הזרקור אל הספורט כדי לעקוב אחרי החברה והתרבות הגרמנית. גם הפרשה הקשה ביותר בהיסטוריה זאת, הרייך השלישי, מצאה דרך אל הזווית הזאת של חקירה היסטורית. דוגמה אחת, זו הקשורה בגורל היהודים והשואה, כבר הזכרתי לעיל: כדי להבין כיצד חברה מתחילה בתהליך של הדרה של חלק מחבריה – דבר שאינו שייך רק להיסטוריה של גרמניה הנאצית – אין טוב מלעקוב אחרי סילוקם של היהודים מן הספורט וההתעמלות הגרמניים. סיפור האולימפיאדה שהתקיימה בשנת 1936 בברלין הוא דוגמה טובה לא רק לעיסוק בנושא הגזענות, אלא גם בשאלת מיתוס ומציאות, תעמולה במדינה מודרנית, יחסים בינלאומיים ועוד כהנה וכהנה; או סיפור הצלחתה של גרמניה באליפות העולם בכדורגל בשנת 1954 כמשל לסיפור הלאומיות הגרמנית אחרי מלחמת העולם השנייה, ולפחות כציון דרך בניסיון לפריודיזציה של ההיסטוריה הגרמנית מאז "שעת האפס" ב-1945.

ואם זה כל כך ברור – מדוע מועט כל כך מספר כותבי עבודות הדוקטורט בהיסטוריה שעלו על הדרך הזאת?

מודעות פרסומת