אבירם ברקאי עוסק בחקר מלחמות ישראל, ואף פרסם עד כה ארבעה ספרים בתחום – "על בלימה", שעוסק בסיפורה של חטיבה 188 בגזרת רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים; "בשם שמים", שעוסק בסיפורה של טייסת הפנטומים 201 במלחמת יום הכיפורים; "משק כנפי הטעות", בו קיים ברקאי ראיונות עם אלי זעירא, ראש אמ"ן בתקופת מלחמת יום הכיפורים; ו"אנחנו על השחור", שעוסק בסיפורה של חטיבה 500 במלחמת לבנון הראשונה. מעבר לכך, אבירם הוא מדריך טיולים בכלל, וטיולי שטח רכובים בפרט, והוא מעביר הרצאות בתחומי הטבע, הנהיגה והצבא. לפני מספר שבועות פנינו לאבירם ושאלנו אותו האם הוא מעוניין לכתוב טור קצר. לשמחתנו הוא נעתר לבקשה.   

אבירם ברקאי.jpg 

(בתמונה: אבירם ברקאי, כותב שורות אלו, במהלך טיול בדרום)

היסטוריון שלא חוטא לתפקידו יעשה מאמץ עילאי לחקור ועוד לחקור, ולא ירפה, בדרכו אל האמת. שלעתים חמקמקה היא. מאוד חמקמקה.

בואו נאמר שאני רוצה לדעת מה בדיוק אמר פלוני לאלמוני במקום מסוים ובשעה מסוימת. אם יש לי את הקלטת האירוע – יש לי את "האמת". אם יש לי רק את תמלול הקלטה – ובכן,  סביר להניח שיש לי את "האמת". יחד עם זאת, חוקר או היסטוריון חייב לשאול את עצמו האם המתמלל אכן העלה על הכתב את כל מה שנאמר בהקלטה, או שמא טעה בשגגה, ואולי השמיט בכוונת מכוון.

כשאין הקלטה או תמלול הקלטה אנחנו מקווים לשים ידינו, לכל הפחות, על פרטיכל/סטנוגרמה. בשנים הרחוקות ההן, כשישראל לחמה מול מדינות ריבוניות, ישיבות הממשלה לא הוקלטו, והיו "קצרניות" שתפקידן היה לכתוב בשפת סימנים את הנאמר בישיבה (שאחרת לא היו מספיקות לכתוב את הכל בקצב הדיבור) ואחר כך "לתרגם" זאת לשפת אנוש ולהפיץ לנוגעים בדבר. פרטיכל כזה הוא הדבר הכי קרוב לאמת אחרי הקלטה ותמלול הקלטה.

כשאין לי את אלה אני נותר עם עדויות שנתנו הנוגעים בדבר, ומיד מתרוממות אצלי שתי שאלות מרכזיות:

א. מתי ניתנה העדות? האם בסמוך למועד האירוע או תקופה ארוכה אחריו? אין דין עדות שניתנה שבועיים אחרי קרות האירוע כדינה של עדות, מאותו המרואיין, שנלקחה ארבעים שנה מאוחר יותר.

ב. מה אופי האירוע? האם מדובר באירוע בעייתי, בו לוחמים לא תפקדו כמצופה מהם? ובמקרה כזה האם הם מסוגלים "לקרוע לעצמם את הצורה" בפומבי ולומר את האמת על מה שקרה בשטח? ואם לא, אולי רצוי וראוי לראיין כמה שיותר "בלתי מעורבים" באירוע, שיספרו איך באמת נראו הדברים מהצד? (ראו הרחבה למטה).

במהלך עשר שנות מחקר אינטנסיבי על מלחמות ישראל הגעתי לתובנה ברורה: עדות שאינה נתמכת בהקלטה מזמן האירוע, תמלול ההקלטה או סטנוגרמה, לעולם לא יכולה להיות האמת לאמיתה.

למה?

א. כי הזיכרון מתעתע. הרי כמה דקות בלבד אחרי שיחה עם פלוני לא תזכרו בדיוק מה אמרתם, אז איך תזכרו שבועיים או ארבעים שנה אחרי?

ב. כי אירוע בו נטלו חלק כמה וכמה אנשים – והתרחש בזירת הלחימה ולא בחדר ישיבות – הוא פעמים רבות "רשומון" – לוחם אחד הסתכל ימינה וחווה דברים מסוימים ותחושות מסוימות, והשני הסתכל שמאלה וחווה דברים אחרים ותחושות אחרות, באותה נקודת זמן.

עד כאן אני מקבל סתירות בעדויות המרואיינים בהבנה גמורה. דרכו של עולם.

לא כך כאשר מדובר בשלושת המקרים הבאים, מהקל אל הכבד:

א. מרואיין בעל צורך למרק, למחוק, להעלים, לאייד, לאיין, אירוע בעייתי בו תפקד באופן לא ראוי בשדה הקרב – מכיוון שלא עמד בציפיותיו מעצמו או בציפיות הלוחמים/פקודים שסביבו. לאחד כזה אני מתייחס פחות בהבנה, אבל עדיין בחמלה וסלחנות. ברור לי עד כמה קשה להודות בטעויות, בטח בחברה גברית שנמדדת בביצועיה בשדה הקרב.

ב. מרואיין בעל צורך אובססיבי בכבוד. כמה שיותר כבוד. אחד שיעשה ה כ ו ל על מנת  להאדיר, לרומם ולפאר את מעשיו בשדה הקרב; אך עדויות אחרות (מה שאנחנו מכנים "הצלבת עדויות") של לוחמים שהיו שם לצדו מצביעות שהוא מנפח את עצמו למימדים בלתי טבעיים בעליל. למרואיין כזה אני מתייחס הרבה פחות באהדה, קשה לי עם שוויצרים ועם אגו-מניאקים.

ג. מרואיין שמנכס לעצמו אירוע שלא היה ולא נברא, או אירוע שהיה ונברא, אלא שהוא מעולם לא היה בו.

אלה המרואיינים שזוכים אצלי לאפס אמפטיה וסימפטיה. בתרבות ממנה צמחתי קשה לי להכיל אנשים כאלה. קשה לי להבין מהיכן הם שואבים את מעיינות החוצפה ועזות המצח – וגם את הזלזול הבוטה באינטליגנציה של החוקר, שמבחינתם לא יעלה על "המעשייה" שרקחו.

תתפלאו, אבל לעתים לא קל "לעלות" על האחרונים. לגלות שמדובר במעשייה.

מסתבר שאפשר לשתול סיפור שלא היה ולא נברא בשיח הציבורי ולהטעות את כ ו ל ם.

מה הם השלבים באימוץ סיפור שקרי בנרטיב היסטורי/מחקרי:

א.      מישהו ממציא סיפור בגלל סיבות אישיות, שלא אני איש המקצוע לפרט או להבין אותן. 

ב.      אותו מישהו מספר שוב ושוב את הסיפור בכל במה ובכל תחקיר אליו הוא נקלע.

ג.       אין מי שיסתור את הסיפור שלו: כי אין הקלטות קשר; כי המאזינים לסיפור לא היו שם במהלך האירוע המתואר; כי המאזינים אולי היו שם, לחמו שם, אלא שלא היו מודעים לתמונה הכוללת מחוץ למרכבת הפלדה שלהם או מעבר לעיקול – ולכן קיבלו בשמחה את הגרסה שהוצעה להם; כי המאזינים היו שם במהלך האירוע, אולי אפילו היו מודעים למעטפת הסביבתית כולה, או רובה, אלא שתהליך שכחה טבעית (זוכרים זיכרון מתעתע?), וגם הדחקה והשכחה (פועל יוצא בעקבות חווית אירועים קשים), גורם לכך שכאשר האירוע הסתיים הנוכחים בזירה התקשו לשחזר מה בדיוק קרה שם, ומה היה הסדר הכרונולוגי של האירועים וההתרחשויות בשטח. מכיוון שכך הם מקבלים בשמחה את הגרסה שהוצעה להם; וגם כי אחרים, שהיו יכולים אולי לסתור את גרסת "הטוען לכתר", לא נמצאים במהלך תחקורו – חלקם עברו למקומות אחרים ולא נשמעה גרסתם מעולם. חלקם אינם בקו החיים (נפלו בקרב).

ד.      קהל השומעים מפיץ את הסיפור שהופך להיות ויראלי. בלי שיהיו מודעים לכך, הם הופכים לכלי משחק שבאמצעותם מונצח סיפור שגוי או מומצא בתודעה הציבורית ובמחקר ההיסטורי. וכך, באין גרסה אחרת שניצבת מול "סיפור המקור", הוא הופך להיות הסיפור היחיד. הסיפור הנכון. "הסיפור".

עד כאן לטור זה.

במאמר הבא אספר לכם על חובתו של החוקר/היסטוריון לשאול ולא להרפות, ועל הצורך בחמלה כשהופכים מחקר לסיפור המונגש לציבור הרחב.

על בלימה בשם שמיםמשק כנפי הטעות.pngאנחנו על השחור.jpg (כריכות ארבעת הספרים שכתב ברקאי על מלחמות ישראל)

 

מודעות פרסומת