ד"ר יונתן דקל-חן, מרצה בכיר בחוג להיסטוריה כללית ובחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית.

נתחיל מכמה שאלות עליך. מי אתה? איפה נולדת וגדלת?

נולדתי בארצות הברית באמצע המלחמה הקרה להורים פליטי וניצולי שואה, והגעתי ארצה ב-1981 במסגרת תוכנית נוער של התנועה הרפורמית בחו"ל, ובאמצעות התוכנית הזו נשארתי בארץ. בין 1982-1985 שירתי בצה"ל, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, אבל המסלול שלי נקבע כבר אז כחבר קיבוץ, ונשארתי חבר עד היום בקיבוץ ניר-עוז בדרום, אחד הקיבוצים השיתופיים האחרונים בארץ.

לאקדמיה הגעתי מאוחר. התחלתי תואר ראשון בסוף שנות ה-20 או תחילת שנות ה-30 לחיי, לאחר עיסוקים רבים ומגוונים, כשכבר היו לי שלושה ילדים, והילדה הרביעית נולדה במהלך התואר הראשון. מאז חילקתי את עבודתי בין האקדמיה לעבודה הקיבוצית כאיש מיכון – מונח קיבוצי למי שעוסק במכונות חקלאיות – ונשארתי מחובר לעשייה החקלאית עד היום. מתי-שהוא באמצע שנות התשעים נאלצתי לעשות סוג של תפנית והחלטתי שאני רץ יותר על האקדמיה. יצאתי לדוקטורט בחו"ל ב-1997 בהמלצת המלווים והמנחים שלי דאז. את הדוקטורט שלי עשיתי באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון בתחום ההיסטוריה האירופאית המודרנית, וב-2001 סיימתי את התואר וחזרתי הביתה. למזלי הגדול השתלבתי חזרה באוניברסיטה העברית בשנת 2003 או 2004, אך אני איש הנגב לכל דבר ונשארתי מחובר מאוד לעשייה שבפריפריה לצד העיסוק האקדמי שלי.

באילו תחומים היסטוריים אתה עוסק?

התחלתי את דרכי כהיסטוריון של מזרח אירופה וברית המועצות לשעבר, נושא שיש לו חיבורים רבים ליחסים בין-לאומיים, והתארים הראשון והשני שלי באמת היו ביחסים בין-לאומיים. כתוצאה מעיסוקים בנושאים יהודיים התגלגלתי, לא בכוונה, להיסטוריה יהודית מודרנית מקיפת עולם. כמחצית מהמחקר שלי כיום עוסק בטרנס-לאומיות דרך החלון של היהודים בתקופה המודרנית, אך אני נשאר עם רגל כל הזמן בפרויקט הראשון שלי, שאיני מצליח להתנער ממנו לגמרי, על ההתיישבות החקלאית היהודית בעולם בתקופה המודרנית. יש לי כמה פרויקטים שעדיין עוסקים בזה כיום, כולל אטלס מאויר גדול שאני מקווה שיצא לאור בעוד כשנה וחצי-שנתיים ויעסוק בהתיישבות חקלאית של יהודים בכל העולם, כשישראל היא רק חלק אחד מהפסיפס הגדול והעשיר של התופעה הזאת.

למה דווקא היסטוריה?

אני לא בטוח שהעדפתי היסטוריה, אך כילד שגדל בארצות הברית בשנות השישים ואל תוך שנות השבעים, היה נראה לי שאין מנוס אלא להיות עם סוג של אובססיה לברית המועצות. היום אנחנו עוסקים אמנם ברוסיה של פוטין, שבמידה מסוימת מזכירה את הימים ההם של ברית המועצות, אבל לא לגמרי. הסקרנות שלי בנעשה שם התעוררה די מוקדם, למרות שאין לי ממש קשרים משפחתיים לאזור ההוא של העולם, אך נדבקתי בזה בגיל צעיר. עד אמצע שנות השלושים או אפילו שנות הארבעים לחיי עוד לא ידעתי שאני אעסוק בזה כמקצוע, אלא כתחום התעניינות בלבד, ורק שם זה הפך להיות מקצוע ממש.

האם אתה חושב שאנחנו יכולים ללמוד מההיסטוריה של רוסיה על תהליכים שקורים בה כיום ואולי משפיעים במידה מסוימת גם על האזור שלנו?

אני באמונה שלמה שאין כאן תעתיק של העבר אל ימינו, אך אני לא מכיר דוגמא טובה יותר לחשיבות של תובנת העבר עם ההשלכות שלה על ימינו. תלמידיי, בעיקר בתואר הראשון, חשופים לזה כמעט בכל שבוע בניסיונות שלי, שאני מקווה שמצליחים, לחבר מסקנות ולקחים מן העבר אל ימינו ואל המעורבות הרוסית במזרח התיכון כיום, ובמסגרתה הנוכחות ההולכת וגוברת של רוסיה בזירה השכנה למדינת ישראל. לא ניתן להבין את זה בצורה נכונה מבלי להבין את ההקשר של ההיסטוריה הרוסית באזורינו והשאיפות של רוסיה בכלל מזה 300-400 שנה.

נעבור לדבר קצת על מדעי הרוח. היום אנחנו מדברים כל הזמן על כך שמדעי הרוח נמצאים בירידה והפקולטות למדעי הרוח באוניברסיטאות בארץ מקבלות פחות ופחות תקצוב. מה אתה חושב על המצב של מדעי הרוח? יש לך אולי איזה רעיון שיכול להפוך אותם לאטרקטיביים יותר?

האקדמיה בעולם המערבי כולו עוסקת מדי יום בשאלה הזאת. ההנהלות באוניברסיטאות יעשו מה שיעשו. אנחנו המרצים והסטודנטים צריכים להבין כמה דברים שיכולים להועיל ולקדם. קודם כל, אנו צריכים להיות בתפיסה שאין בושה ללמוד במדעי הרוח. אני חושב גם שיש לא מעט מחקרים וסקרים מהזמן האחרון שמראים סוג של מגמה, מפתיעה אולי, אף שאותי היא לא מפתיעה במיוחד, על-כך שחברות מסחריות מובילות מחפשות יותר ויותר בוגרי תארים ממדעי הרוח, כי יותר מכול, המשימה שלנו כמרצים וכסטודנטים היא ללמוד לחשוב, לנתח ולרכוש כישורים של גמישות אינטלקטואלית, ולאחר מכן ניתן ליישם את ארגז הכלים הזה כמעט בכל תחום בחיים. זה לא יכול להפוך אותנו לרופאים, אבל זה בהחלט יכול לשמש אותנו.

מלבד זאת, ואני גם עוסק בזה בחיי מחוץ לכותלי האוניברסיטה, עלינו כאנשי מדעי הרוח לקחת את המטען שיש לנו ולהפוך אותו לעשייה בשטח, אם במעורבות בנושאים חברתיים או אפילו פוליטיים למי שזה מתאים לו. יש לנו את היכולת הזאת. קשה מאוד לשכנע מישהו שרומא העתיקה היא מעניינת, אם הוא לא נולד עם הג'וק הזה. לעומת זאת, אנו בהחלט יכולים ליזום בעצמנו פעילויות מחוץ לכותלי האוניברסיטה שיראו שקורה כאן משהו מלבד למדנות גרידא, אלא סוג של חינוך למעורבות ולנתינה חזרה. כל אחד שיושב כאן באוניברסיטה העברית, אם כמרצה ואם כסטודנט, קיבל זכות גדולה ועלינו להחזיר את הזכות לסובבים אותנו. אני משוכנע שבוגרינו במדעי הרוח מסוגלים בהחלט, אולי יותר מכל אחד אחר, ליישם את הנתינה הזאת בדרכים מקוריות לטובת כולנו, וזה יכול להיות המסר שלנו שכן יביא לכאן את מי שאולי פחות מתעניין ברומא העתיקה או בברית המועצות.

היום מדברים הרבה גם על מערכת החינוך שאולי אינה נותנת מספיק מקום למדעי הרוח, ומה שהיא כן נותנת, כמו לימודי היסטוריה בתיכון, ואת זה אתה אולי מכיר מילדיך, לוקה בחסר.

קטונתי מלעסוק במערכת החינוך העל-יסודית בארץ כי איני בקיא בזה כל כך. מהתרשמותי האישית, כנראה שיש כאן הרבה מאוד החטאות בתחומים רבים. זה טמון לאו דווקא בניסיון לצמצם או להמעיט בחשיבות מדעי הרוח, אלא במין אובססיה כלל-ארצית סביב נושא הבגרות והפסיכומטרי, שמביאה לדברים לא טובים, בין היתר לאוניברסיטה, משום שבשער הכניסה אנו מקבלים את תוצרי המערכת הזאת שסוגרת את הנוף של צעירי ישראל הרבה יותר משהיא פותחת. זה בא לידי ביטוי בהחלט בלימודי ההיסטוריה ואני מניח שזה נכון גם בתחומים רבים אחרים.

נעבור למשהו קצת אחר, "ביכורים". אתה יכול לספר מה זה בדיוק ומה הייתה המטרה בזה?

"ביכורים" הוא כפר נוער למצוינות באמנויות שהקמתי עם שני בניי בשנים האחרונות, ופתחנו את השערים ב-2014. מדובר בפנימייה ייחודית מאוד בנוף הארצישראלי, אשר ממוקמת בעוטף עזה במועצה האזורית אשכול. זו פנימייה כלל-ארצית לתמידי תיכון, והקמנו אותה כדי לתת סוג של אלטרנטיבה או להביא לתיקון מסוים בצדק החברתי על ידי פתיחת הזדמנויות לצעירים מהפריפריה שרוצים להגשים חלומות בתחום האמנויות.

אני חי בפריפריה מאז שהגעתי ארצה, היום בעוטף עזה ובעבר ברמת הגולן, ובאופן כללי הייתי עד לכך שיש פער עצום כמעט בכל תחום, ובמיוחד בכל מה שקשור לחינוך, בין מרכז הארץ לפריפריה. זה נחשף באופן חלקי ביותר בכלי התקשורת, אך מי שחי בפריפריה חווה את זה באופן יומיומי. במשך שנים רבות, אני, ובעיקר הבן הבכור שלי, התלבטנו מה אנו יכולים לעשות בהקשר הזה, ולפני כמה שנים נודע לנו שפנימייה קיבוצית באזור שלנו נסגרה והחלטנו לעשות מעשה. התגייסנו בזמננו הפנוי למבצע גדול כדי להקים מרכז יצירתי כלל-ארצי שכל מטרתו לגרום לכך שבפריפריה יצמח מענה לכל מי שיש לו פוטנציאל, אבל לו ולהוריו אין את האמצעים, אם מבחינה סוציו-אקונומית ואם מבחינת המיקום הגיאוגרפי.

היום אנו לקראת סוף השנה השלישית של הפעילות שלנו. יש לנו מגמת מוסיקה ומגמת אמנות חזותית, ובקרוב אנו מקווים לפתוח מגמת מחול ומגמת תיאטרון. יש לנו 43 חניכים מקדש ברנע בדרום ועד קיבוץ יפתח בצפון, ואנו בונים את המקום כדי שיוכל להכיל 120 חניכים. זה סוג של נס של יצירה ומבחינתי זו זכות גדולה להיות חלק מזה. אבל, העבודה היומיומית שלי ממשיכה להיות כאן באוניברסיטה, והקמנו צוות טוב ומוכשר כדי לנהל את המקום בפועל כשאני והבנים מסייעים מסביב.

הדגש הוא על מוסיקה?

הדגש הוא על מוסיקה. הקמנו את זה ממקום שקרוב לליבנו והיה לנו קל יותר להקים את זה מהמקום הזה. הזיקה שלי למוסיקה אינה ישירה, אני חובב מוסיקה אך לא מוסיקאי. יש לנו הרבה מוסיקה בגנים. אבי היה נצר לשושלת חזנים מגליציה שנקטעה בזמן השואה, ואמי הייתה זמרת אופרה בצעירותה, ולשמחתי ילדיי קיבלו את הכישורים האלה גם מצד אמם.

בסוג של נס הצלחנו לגייס לתוכנית המוסיקה שלנו את מקים בית הספר רימון, עמיקם קימלמן, שעד היום משמש כמנהל התוכנית המוסיקלית שלנו. לאותו גורל משמח זכינו בהקמת מגמת האמנות החזותית, שם יש לנו אומנית-על בשם נעמה הדני שהקימה ומנהלת את התוכנית. אנחנו עושים את הבלתי-אפשרי, ומביאים לחניכים את ההכשרה המקצועית הטובה בעולם בתחום האמנות כשהמטרה היא שעד תום כיתה י"ב הם יהיו אמנים מקצועיים שיכולים להשתלב בתעשיות האומנות, כל אחד בתחומו, מיד עם סיום לימודיהם. בינתיים על פי כל הסימנים, אנו בהחלט מצליחים להגשים זאת. המחזור הראשון, מחזור קטן של שבעה חניכים, מסיים השנה והסימנים מצוינים.

שאלה אחרונה, כדי לחבר בין שני התחומים. כיום אנו נתקלים בהיסטוריונים רבים אשר עושים שימוש ביצירות אמנות, אך בעיקר באמנות חזותית, אם זה ציורים, תמונות או סרטים. אני רוצה לשאול אותך דווקא על מוסיקה כמקור היסטורי, דבר שאנו כמעט לא נתקלים בו בנוף האקדמי. אתה חושב שיש מקום לעשות שימוש במוסיקה לטובת מחקר היסטורי?

אני בעד. עסקתי בעבר, ואני ממשיך לעסוק, בשילוב חומרים אמנותיים במחקר שלי. כמו שאמרת, התחום החזותי הוא פשוט קל וזמין יותר. שילוב המוסיקה הוא אתגר כי צריך הכשרה מסוימת במוסיקולוגיה שלרובנו אין. אני משתדל לשלב מוסיקה ועושה את זה גם בשיעורים שלי. הדבר קל יותר מן הסתם בכל הקשור לתקופה המודרנית מאשר ברומא העתיקה. לשמחתי הרבה, כאן באוניברסיטה יש לנו חוקרים מעולים בתחום המוסיקולוגיה, בהובלת הפרופ' אדווין סרוסי ואחרים, שתמיד שמחים מאוד לסייע בחיפושים ובשימוש בחומרים.

אני חושב שכל דבר שמקדם רב-דיסציפלינריות בחקר ההיסטוריה מקדם אותנו. יש כאן בלי ספק מגבלות ידע. האתגר של ההיסטוריון שאין לו הכשרה של ממש בתחומים האלה, הוא להיזהר בשימוש במקורות הללו. עם זאת, אני לא קיבלתי הכשרה במהלך לימודיי בניתוח אמנות חזותית, אך עובדה שניתן לרכוש את הכלים לעסוק בזה בדרך מושכלת. אני חושב שבמוסיקולוגיה יש עוד רובד שלם של אתגר, אך אני חושב שזה דבר נפלא. מי שאמיץ מספיק ויש לו את הרצון, הייתי מעודד אותו ממש ללכת בכיוון הזה.

להלן שני קישורים – לאתר בית הספר לאומנויות ולדף הפייסבוק.

https://www.bikurim.org/

https://www.facebook.com/www.bikurim.org/

מודעות פרסומת