באחד מימי שישי של חודש נובמבר האחרון, התארחתי אצל לירן ולירון – זוג חברים מקיבוץ נווה איתן שבסמוך לגבול ירדן. במהלך הביקור, שכלל גם שיח על ענייני היסטוריה, חשף אותי לירן לסיפור היסטורי מדהים, שאליו כלל לא הייתי מודע, ובחרתי לשתף אותו גם בפלטפורמה זו.       

סביר להניח שאם הייתי עומד מול אולם 300 כשהוא בתפוסה מלאה, והייתי שואל מי מכיר את סטניסלב פטרוב, ידיים ספורות בלבד היו מורמות, אם בכלל. ודאי תופתעו לשמוע שמדובר באחד הגיבורים הגדולים – אך העלומים – בהיסטוריה האנושית, שהציל את העולם משואה גרעינית, לא פחות. פטרוב היה קצין בכיר במחלקה לטילים בין-יבשתיים, שהייתה חלק ממערך ההגנה האווירית הסובייטית בשנות ה-80, העשור האחרון של המלחמה הקרה. לדעת רבים, שיקול הדעת וקור הרוח של פטרוב בעת תפקידו – שכלל, בין היתר, אחריות על ארסנל הטילים הגרעיניים – מנעו עימות גרעיני בין ארצות הברית וברית המועצות. במידה מסוימת, ניתן לומר כי האירוע, שבו יעסוק טור זה, היה מהקרובים ביותר לדרדר את המלחמה הקרה לכדי עימות צבאי ישיר ובהיקף גדול בין שתי המעצמות הגדולות.    

הסיפור התרחש ב-26 בספטמבר 1983. בליל אותו יום, מעט לאחר חצות, נשמע לפתע צופר האזעקה בחמ"ל מערך ההגנה האווירית – שנמצא בבונקר תת-קרקעי בסמוך למוסקבה – ומשמעות הדבר הייתה שלוויין סובייטי, שמוקם מעל ארצות הברית, התריע על שיגור טילים בליסטיים ממנה לעבר שטחה של ברית המועצות, כאשר זמן ההגעה המשוער של הטילים היה 15 דקות. באותה עת, שלהי תקופת המלחמה הקרה, שיגור כזה מצד ארצות הברית לא היה מופרך לחלוטין. לאחר האזעקה הראשונה, שפורשה על ידי פטרוב כטעות, משום שלא ניתן היה לאשר את השיגור באמצעות כלי מודיעין אחרים, באה אזעקה שנייה שאמורה הייתה להפריך את ה"טעות" והזהירה מפני שיגורים נוספים; בסך הכל דיווחה מערכת ההתרעה על ארבעה או חמישה טילים שנמצאו, לכאורה, בדרכם לברית המועצות.

בתור הקצין האחראי בחמ"ל – על אף שאמור היה להיות בחופשה באותו יום – היה על פטרוב להעניק תמונת מצב להנהגה הסובייטית ולהכריע בשאלה האם מדובר באזעקת אמת או באזעקת שווא. בהתאם להערכה, ההנהגה הייתה מחליטה האם להגיב בירי טילים נגדי או לחלופין האם לא להגיב כלל. בראיונות שהעניק, עשרות שנים לאחר האירוע, טען פטרוב כי היחס בין שתי האפשרויות עמד על 50-50. דקות ספורות לאחר הישמע האזעקות, ועל אף הנוהל הברור, נמנע פטרוב מלדווח למפקדו הישיר ולצמרת הפוליטית על האירוע, כאשר מבחינתו ההוכחה החותכת לכך שמדובר במשגה הייתה שהמכ"מים היבשתיים, שאמורים היו לאשש את ההתרעה של הלוויין ונחשבו לאמינים יותר ממנו, לא העניקו התרעה דומה. לטענת מומחים, המכ"מים היבשתיים הסובייטיים לקו בחסר, משום שהם היו מסוגלים לזהות טיל במעופו רק כאשר היו בקשר עין איתו – עובדה בעייתית בהתחשב בכך שכדור הארץ הוא עגול. אולם החלטתו של פטרוב, בדבר אי-נכונותה של ההתרעה, נבעה גם מתחושה פנימית, כאשר לדבריו אם ארצות הברית הייתה מעוניינת להשמיד את ברית המועצות, היא לא הייתה מסתפקת בשיגורם של טילים בודדים, אלא הייתה משגרת כמות גדולה יותר שתשתק את אויבתה המושבעת ותמנע ממנה להגיב.    

טילים.jpg

(בתמונה: שיגור טילים בליסטיים. שואה גרעינית שנמנעה)

קור רוחו ושיקול דעתו של פטרוב מתעצמים עוד יותר לנוכח העובדה לפיה המתיחות בין ארצות הברית וברית המועצות עלתה משמעותית לפני האירוע, מה שלכאורה אמור היה להפוך את ידיהם של שני הצדדים ל"קלות על ההדק". הסיבות למתיחות נבעו מכך שבתחילת חודש ספטמבר הפילו הרוסים מטוס נוסעים קוריאני – שהיה בדרכו מניו-יורק לסיאול שבדרום-קוריאה, ונכנס בטעות למרחב האווירי של ברית המועצות – מה שהוביל למותם של 269 הנוסעים ואנשי הצוות, ובתוכם אמריקאים רבים וחבר קונגרס אחד. התגובות בארצות הברית היו זועמות במיוחד, ולכן, בין השאר, מטוסים סובייטים לא הורשו לחוג מעל שטחה האווירי. הסיבה השנייה למתיחות, הגבוהה ממילא, הייתה השתתפותה של ארצות הברית בתרגיל גדול של נאט"ו שדימה, בין היתר, גם תרחיש של מתקפה גרעינית מצד ברית המועצות, והתקפה גרעינית כנגדה.   

בעקבות החלטתו של פטרוב שלא לדווח על ה"ירי", נכנס החמ"ל לדקות הארוכות בתולדותיו, כאשר כלל הנוכחים בחדר המתינו בעצבנות ובחוסר ודאות אל מול המסכים, כדי לראות האם אכן מופיעים טילים על הצג או שמא מדובר בתקלה ותו לא. העצבנות בחדר נבעה גם מהעובדה שצמרת ההנהגה הסובייטית כלל לא ידעה על המתרחש ולא נערכה בהתאם, ולכן פגיעת טיל בעיר מוסקבה עלולה הייתה לחסלה. לאחר כמה דקות של המתנה מורטת עצבים, התברר שפטרוב צדק ודבר לא התרחש, מה שזיכה אותו בתשואות ובשבחים מצד הנוכחים בחדר, שפלטו אנחות רווחה וניגבו את הזיעה הקרה שכיסתה את גופם. בכך, 15 הדקות הארוכות הללו אמורות היו להיות דקות התהילה של פטרוב, אך לא כך היה הדבר.  

למרות גבורתו של פטרוב, ההנהגה הייתה רחוקה מלהתייחס אליו בחיבה, לפחות בחודשים הראשונים שלאחר האירוע. הוא עבר חקירות צולבות על ידי המודיעין הצבאי והקג"ב, וגורמים בכירים בממשל אף טענו תחילה שהוא מרגל שפעל בשורות המערב – כנראה שבברית המועצות אי-ציות לפקודות נתפס כדבר כל-כך לא שגרתי ובלתי מתקבל על הדעת, עד כדי התעלמות מהקונטקסט בו התרחש אותו "אי-ציות". אולם, לאחר שהתברר מעל לכל ספק שפטרוב פעל כשורה, הוא זכה לשבחים גם מצד המערכת הפוליטית; אם כי הוחלט להעבירו לתפקיד בעל רגישות פחותה, וכעבור שנים ספורות יצא לפנסיה ולא זכה לתהילת עולם, שלה בהחלט היה ראוי.

סטניסלב.jpg

(בתמונה: סטניסלב פטרוב. זמן רב עבר עד שזכה להוקרה. עדיף מאוחר מאשר אף פעם?)

הדבר השתנה לקראת התפרקותה של ברית המועצות, כאשר בשנת 1990 גנרל רוסי בכיר לשעבר חשף את יומניו בהם הופיע הסיפור המדהים. בעקבות כך, הוזמן פטרוב לארצות הברית, השתתף בתוכניות טלוויזיה, העביר הרצאות וזכה בפרס "אזרח העולם" מצד הממשל האמריקאי. בשנת 2009 הופק בדנמרק סרט דוקומנטרי, בשם "האיש שהציל את העולם", בהשתתפותו של פטרוב – בהיותו בן 76 – שסוף-סוף זכה לתהילת העולם, על אף שזו לא הטרידה אותו במיוחד, לפחות למראית עין. באחד מהראיונות שמופיעים בסרט, טען פטרוב כי לאחר שסיים את המשמרת המצמררת הוא חזר לביתו, וכאשר אשתו שאלה אותו איך היה, הוא ענה לה שלא קרה שום דבר מיוחד והלך לישון.

מוזמנים לצפות וליהנות!