"הלקח הברור מהפרשה הוא שאם מתכנן מישהו מהקוראים להיות דיקטטור, כדאי לו – או לה, ברוח הזמן – לא להזניח את הכלים שבאמצעותם מבטיחים דיקטטורים את שלטונם ואת ביטחונם האישי: אין דיקטטורות דה-לוקס."

הרצח של יוליוס קיסר הדיקטטור בישיבת הסנאט הרומי ב-15 במרץ 44 לפני הספירה, על-ידי קבוצת סנאטורים קושרים שביקשו להחזיר את הרפובליקה, הוא אחת הדרמות ההיסטוריות הידועות ביותר מהעולם העתיק, ואחת ההתנקשויות הפוליטיות המפורסמות ביותר בהיסטוריה. התנקשות זו היא סיפור של הצלחה אופרטיבית וכישלון פוליטי חרוץ לטווח ארוך. מה שהקל על ההצלחה האופרטיבית היה הסירוב העיקש של קיסר לדאוג לביטחונו האישי, כמתחייב מהשינוי הרדיקלי שהוא חולל במשטר הרומי ומעוצמת ההתנגדות ששינוי זה עורר. הייתה כאן, מצדו, תערובת של יהירות ונאיביות מוזרה. הוא שבר מסורת פוליטית מקודשת בת מאות שנים והפך, בגלוי וללא כל הסוואה, לשליט יחיד – דבר שנחשב במסורת הרפובליקנית לפשע שאין עליו כפרה. ויחד עם זאת, קיסר עצמו עדיין הושפע ממסורת זו, שעל ברכיה הוא גדל, בהתנהגותו האישית ובאורח חייו, וחשב שהוא יכול להרשות לעצמו להסתובב בחופשיות ובביטחון, כיאה לאזרח, סנאטור ואציל במדינה חופשית, בין עמיתיו האזרחים שאותם הוא הפך לנתיניו. התוצאה לא אחרה לבוא.

אולם ניצחון הקושרים היה חלול: לרפובליקה לא היה סיכוי. הציבור הרחב לא היה מחויב לה כבעבר, ההסכמה המסורתית על כללי המשחק בתוך האליטה הפוליטית התערערה לחלוטין, הסיכוי להגיע לשלטון-עליון משך מתחרים חסרי-מעצורים והלגיונות של הצבא הרומי היו מוכנים להילחם זה בזה כדי להעלות לשלטון את אחד המנהיגים היריבים שהתחרו על הבכורה. בתום סבב נוסף של מלחמות אזרחים שבמהלכן מצאו המתנקשים ("רוצחי אב" בפי מתנגדיהם ו"משחררים" בפי תומכיהם) את מותם, השתלט על המדינה בנו המאומץ של קיסר (שהיה נכדה של אחותו). איש זה נכנס להיסטוריה תחת השם אוגוסטוס – תואר כבוד שהוענק לו לאחר ניצחונו.

אוגוסטוס הצליח במקום שאביו המאמץ ("האלוהי", כפי שהוכרז על-ידי יורשיו הפוליטיים) נכשל בו: הוא הפך את שלטון היחיד ברומא למציאות של קבע. בשלטון זה הוא החזיק, במיומנות רבה, במשך עשרות שנים. בניגוד לקיסר, הוא טרח "להמתיק את הגלולה" ולהסוות, במידה מסוימת, את הרדיקליות של שבירת המסורת הרפובליקנית שהייתה כרוכה בשלטונו; בו בזמן הוא דאג היטב לביטחון משטרו ולביטחונו האישי. לאחר מותו בשיבה טובה, בשנת 14 לספירה, עבר שלטונו באופן חלק ליורשו טיבריוס; המשטר שהקים יישאר על כנו, בשינויים מסוימים, במשך מאות שנים עד לנפילת האימפריה הרומית המערבית במאה החמישית. עד למותו של אוגוסטוס הייתה הרפובליקה, שאיש לא הכריז מעולם על מותה באופן רשמי, קבורה עמוק באדמה. אם יכלו ברוטוס וקאסיוס, ראשי הקשר נגד קיסר, לעקוב, ממקום שהותם המשוער בעולם האמת, אחרי האירועים, הם ראו בוודאי את אוגוסטוס כראוי להירצח אף יותר מאביו המאמץ.

הרצח.jpg

(בתמונה: ציור של רצח יוליוס קיסר בישיבת הסנאט, 15.3.44 לפני הספירה)

הלקח הברור מהפרשה הוא שאם מתכנן מישהו מהקוראים להיות דיקטטור, כדאי לו – או לה, ברוח הזמן – לא להזניח את הכלים שבאמצעותם מבטיחים דיקטטורים את שלטונם ואת ביטחונם האישי: אין דיקטטורות דה-לוקס. אולם מה בדבר לקח רחב יותר, רצוי בעל ערך חינוכי – למשל, שאין תוחלת בהתנקשות פוליטית? לא בטוח שאפשר לקבוע דבר כללי ופסקני בנושא זה. הדעת נותנת, אמנם, ששינויים עמוקים בחברה (כגון התמוטטות הרפובליקה הרומית) נובעים מתהליכים חברתיים עמוקים, ואינם תלויים בסופו של דבר באופן מכריע באדם זה או אחר. אולם אפשר לחשוב על לא מעט מקרים בהיסטוריה בהם להתנקשות פוליטית (או למותו של אדם בולט מסיבות טבעיות) אכן הייתה השפעה עמוקה על ההתפתחות ההיסטורית – כמובן, בשילוב עם גורמים אחרים, ותוך יחסי גומלין מורכבים איתם.

סביר מאוד להניח שמותו של היטלר בשלב מוקדם של הקריירה שלו, או אפילו בשלב מוקדם של שלטונו, היה משנה לטובה את פני ההיסטוריה. לנפילת רפובליקת ויימר היו בוודאי סיבות עמוקות, אולם ברור שלמנהיג הנאצי הייתה השפעה עצומה על האופי שלבשה האלטרנטיבה לרפובליקה הזאת. הלאומנים הסרבים שרצחו את יורש העצר האוסטרי – הנסיך פרדיננד, ב-1914 – תרמו מן הסתם להתמוטטות האימפריה האוסטרית ולסילוק ידי האוסטרים מענייני הסלאבים הדרומיים, כפי שהם ביקשו; במידה שהעניינים האלה לא התנהלו מאז בהכרח על מי מנוחות, זוהי בראש ובראשונה אחריותם של הסלאבים הדרומיים עצמם. ייתכן מאוד שאלה שרצחו את אברהם לינקולן, בתחילת הקדנציה השנייה שלו כנשיא, אכן השיגו את מטרתם הפוליטית ותרמו באופן ממשי לתהליך שבו נשללו מהעבדים השחורים המשוחררים מרבית זכויות האזרח שלהם למשך כמאה שנה. המחקר ההיסטורי מבקש, מטבע הדברים, להגיע להכללות רחבות, מעבר לפרטים הקטנים (והבינוניים). אבל אסור לו לוותר על הסקרנות לפרטים עצמם, לייחודיות החיה, הממשית, של כל מקרה ומקרה. ואסור לו לבלבל בין מה שקרה, עד כמה שאנחנו מסוגלים לשחזר ולהבין, לבין מה שהיה ראוי שיקרה, לפי השקפת עולם זו או אחרת.

בבוקר ה-5 בנובמבר 1995, למחרת רצח ראש הממשלה יצחק רבין, הגעתי לאוניברסיטת חיפה, בה לימדתי אז. באותו בוקר הייתי אמור להעביר שיעור בהיסטוריה של הרפובליקה הרומית. באווירה הכללית של זעזוע משתק ששררה אז, שקשה לשחזר אותה היום, היה ברור שאי-אפשר לקיים שיעורים כרגיל. העצה שקיבלתי מראש החוג הייתה – תיכנס לכיתה, תגיד כמה מילים, תגיד שהתנקשות פוליטית אף פעם לא מצליחה, ותשחרר אותם. מאחורי עצה זו עמדו בוודאי כוונות טובות. בדרך לכיתה חשבתי – מה פתאום שאני אגיד דבר כזה? מי אמר שזה בכלל נכון? חשבתי על ההתנקשות הפוליטית המפורסמת "שלנו", ההיסטוריונים העתיקים, זו של ה-15 במרץ 44, שדווקא התאימה לאמירה כללית  זו – אבל מה פתאום שאשווה בין שתי ההתנקשויות האלה? על דוגמאות אחרות לא היה לי כוח לחשוב. נכנסתי לכיתה, גמגמתי משהו – לא זוכר מה – ויצאתי ממנה.  

 

 

מודעות פרסומת