פרופ' ישראל שצמן בטור מיוחד שכתב לכבוד הוצאת הגיליון הראשון, שפורסם בינואר 2016. פרופ' שצמן הוא היסטוריון ישראלי שעסק בהיסטוריה עתיקה של רומא ויוון. מרצה לשעבר באוניברסיטה העברית, כיהן כסגן נשיא האוניברסיטה הפתוחה וכמנהל הספרייה הלאומית.  

סלאוקוס (Seleucus) הראשון ותלמי (Ptolemaius) הראשון היו מבכירי המצביאים של אלכסנדר הגדול, ולאחר מותו יסדו ממלכות, כל אחד לעצמו. סלאוקוס השתלט על סוריה, אירן ומסופוטמיה, ותלמי על מצרים. במשך המאה השלישית לפני ספירת הנוצרים נלחמו יורשיהם כמה פעמים על השלטון בארץ ישראל ומלחמות אלו מכונות "סוריות". במלחמה הסורית הרביעית כבש אנטיוכוס (Antiochus) השלישי את ארץ ישראל ובמלחמה הבאה, בקיץ 168, פלש בנו, אנטיוכוס הרביעי, למצרים והתכוון לכבוש את אלכסנדריה. כיבוש העיר היה מגשים את השאיפה של מלכי בית סלאוקוס, אולם עקב התערבותה של משלחת סנאטורים רומיים, שנשלחה על ידי הסנאט הרומי ובראשה עמד גאיוס פופיליוס לאינאס (Gaius Popilius Laenas), ניסיון זה נכשל. 

בפגישה בין פופיליוס ואנטיוכוס במבואות העיר, דרש השליח הרומי מהמלך לעזוב את אלכסנדריה ולסלק את צבאו ממצרים. המלך ביקש לאפשר לו להתייעץ עם יועציו, אולם פופיליוס חג מעגל סביבו במקלו והודיע לו שעליו לתת לו תשובה מיד ובמקום לפני שיחצה את קו המעגל ששרטט. המלך ציית לדרישה הרומית, עזב את אלכסנדריה וסילק את צבאו ממצרים. לרשותו של פופיליוס לא עמד שום כוח צבאי, ולכאורה מפתיע שהמלך נכנע לתכתיב הרומי. כניעתו של המלך לדרישה הרומית התפרסמה עד מהרה ברחבי העולם ההלניסטי, ופגעה ביוקרתו. רצוי לבקש הסבר לדרישה הפוגענית והחצופה.

על מה נסמך פופיליוס כשהעלה דרישה זו – כנראה בהתאם להוראות שקיבל מהסנאט. את ההסבר להתנהגותם של פופיליוס ושל המלך אפשר למצוא בפעולותיהם של הרומיים במהלך השנים שבהן הקימו את האימפריה שלהם: כבר במאה השישית נהגה רומא להרוס ערים שכבשה ולמכור את תושביהן לעבדות.

זמן לא רב לפני פלישתו של אנטיוכוס למצרים, בתחילת שנת 168 לפני ספירת הנוצרים, הביס צבא רומי את הצבא המקדוני שבראשו עמד פרסאוס, המלך המקדוני האחרון. בקרב זה, שנערך ליד פידנה שבמקדוניה, הוכרעה הפאלאנקס המקדונית על ידי הלגיון הרומי. במהלך הקרב חדרו יחידות משנה של הלגיונות הרומיים בין חטיבות הפאלאנקס ותקפו אותן מן העורף. חיילי הפאלאנקס לא יכלו להסתובב ולהגן על עצמם מפני התקפה זו והם נהרגו במקום בו ניצבו. לאחר קרב פידנה, רומא שמה קץ לעצמאות מקדוניה, חילקה אותה לארבעה מחוזות נפרדים – מנעה נישואין בין תושבי המחוזות – ואסרה על פעילויות כלכליות שונות, כגון ניצול של סוגים אחדים של מכרות (זהב וכסף). זאת ועוד, בהתאם להוראות הסנאט פלש אימיליוס פאולוס, המצביא הרומי שניצח בקרב פידנה, לאפירוס, מדינה שהשתרעה מערבה למקדוניה. בפלישה זו יחידות שונות של צבאו של פאולוס השתלטו בעת ובעונה אחת על שבעים ערים אפירוטיות, בזזו אותן ותפסו בשבי את תושביהן. פשעם של תושבי אפירוס, מנקודת הראות של הסנאט הרומי, היה שמלכם נטה לתמוך בפרסאוס. רבים מן השבויים נלקחו על ידי פאולוס לאיטליה וצעדו במצעד הניצחון (טריומף), שאותו חגג ברומא בשנת 167, ובו הציגו המנצחים את אוצרות מקדוניה. אוצרות אלה ושלל המלחמה, אפשרו לסנאט להפסיק גביית מיסים ישירים מאזרחי רומא. 

אנטיוכוס ידע היטב שהרומיים לא יהססו לנקוט נגדו אותן פעולות שהם נקטו נגד פרסאוס ובאפירוס, אם הוא לא יציית לדרישת פופיליוס. כמו כן, הבין אנטיוכוס שאין לו סיכוי לעמוד בפני הצבא הרומי. פופיליוס, לעומת זאת, ידע שהעוצמה הרומית ניצבת מאחוריו ומאפשרת לו לנקוט צעדים דרסטיים ומשפילים. ועניין אחרון: הסנאט נקט מדיניות אגרסיבית במקרה זה, כנראה מאחר שחש כי עם כיבוש אלכסנדריה וההשתלטות על ארץ ישראל, העוצמה הסלאוקית תגבר באופן שיסכן את שליטתה של רומא באגן הים התיכון. בעת שהותו של אנטיוכוס במצרים פרצו מאבקים אלימים בין סיעות שונות של יהודים בירושלים, והמלך המתוסכל פירש אותם כניסיון למרד נגדו. בתגובה, הוא תקף את ירושלים ובזז אותה, ואף אסר על קיום רבות ממצוות הדת היהודית ועל הפולחן בבית המקדש בהר הבית; גזרות אלה גרמו למרד החשמונאים.

מודעות פרסומת