"חדר משלך" – ערב הבנות של החוג להיסטוריה / שבו לנקרי

"למה בחרתי להישאר באקדמיה? ראיתי בזה אתגר פמיניסטי".

בשנים האחרונות התחלתי לאט-לאט בתהליך יציאה מהארון. הארון שלי מסתיר בתוכו סוד אפל, כזה שאסור להגיד אותו כי הוא כמעט בגדר קללה. אבל המחשבות מציקות ומטרידות ולא נותנות מנוח. בהתחלה זה רק "אני חושבת", בהמשך "אני נוטה", ובאיזה-שהוא שלב כבר אי אפשר להסתיר את זה. חייבת להתוודות: אני פמיניסטית.

חלק מהתהליך של להיות פמיניסטית זה לעבור איזה-שהוא תהליך של התפכחות שבו את פתאום מבינה שהרבה דברים בעצמך, שחשבת שהם פשוט "חלק ממך", הם משהו שהוטמע בך עמוק עוד מילדות. ופתאום את מתחילה לשאול את עצמך שאלות. האם את מרגישה בנוח לדבר בשיעורים? האם את מרגישה חופשיה לבחור בכל קריירה שתרצי? האם את מרגישה בנוח להביע עמדה? ואת בעיקר שואלת את עצמך – למה לא? ומה יגרום לך להרגיש בנוח? אולי אם יהיה לך "חדר משלך", מרחב מוגן שבו תרגישי שאת בטוחה?

ביום רביעי, ה-11.1, ירדן פתחה עבורנו חדר כזה בביתה. החדר כלל אוכל טעים, הרבה חמימות, ובעיקר המון בנות מהחוג: שנה ראשונה, שנייה ושלישית, תואר שני, ומרצות כמובן. דיברנו על מגדר, על נשים באקדמיה, על משפחה, חוויות אישיות ובעיקר – המון כוח והעצמה נשית. שאלנו מה המקום שלנו בתוך המערכת, איך אנחנו רואות את עצמינו בתוכה ואיך רק עולים משם למעלה, כל אחת בדרכה.

כל מרצה סיפרה לנו מה הביא אותה לאקדמיה (מי בעצם רצתה להיות זמרת אופרה?), מה גרם לה לבחור את תחום ההתמחות שלה ואילו תגובות היא מקבלת כאישה-מרצה באקדמיה. נהניתי להקשיב, לשמוע גישות שונות, סיפורים, התמודדויות, להכיר את בנות החוג ואת המרצות שלנו יותר מקרוב. הרגשתי שמעבר לכך שפתחו עבורנו "חדר" מוגן ובטוח, בעיקר פתחו בפנינו את הלב. המסר מבחינתי היה, כמו שנכתב בקיר הסלון של ירדן: "If you can dream it, You can do it" .

תודה לכל בנות החוג ולכל המרצות שהגיעו, בישלו, שיתפו, הקשיבו, צחקו, וגרמו לאווירה להיות חמה, עוטפת ותומכת. ותודה לירדן המקסימה שהרימה את הערב הנהדר הזה, שהיה משמעותי עבורי הרבה יותר ממה שהעליתי על דעתי.