כולנו חושבים שהם מתוקים, נאמנים, רכים וחמודים… אבל ממתי באמת הכלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם, וכיצד החל הקשר הזה?

נדמה שיחסי הגומלין בין כלבים ובני אדם היו מאז ומתמיד סיפור אהבה. לא ניתן להתעלם מהנאמנות ומהמסירות שמגלה כלב כלפי בעליו, ומחקרים גם מראים שהתועלת לאדם מגידול כלב הינה מוכחת וניתנת למדידה: תחושה של נינוחות רגשית מפחיתת לחצים, מערכת חיסונית חזקה, לחץ דם נמוך והעלאת הביטחון העצמי אצל ילדים. מן הצד השני, בעלי כלבים מפגינים אהבה וחמלה אין קץ כלפי הכלב ולרוב אף רואים בו בן משפחה מן המניין, על כל המשתמע מכך. רבים מדווחים שהכלב מבין אותם, מסייע להם להתמודד עם רגעים קשים, ואנשים מבוגרים לפעמים אומרים שהכלב הוא כל עולמם.

את הנקודה שבה החל קשר אמיץ זה מתאר יובל נח הררי בספרו "קיצור תולדות האנושות". הוא מספר על קיומו של קבר בן 12 אלף שנה, שנחשף בישראל, אשר מכיל שלד של אישה ושלד של גור כלבים שנקבר בצמוד לראשה של האישה, כאשר היד של האישה מונחת על הגור בתנוחה שיש הרואים בה עדות לקשר רגשי.

על פי הררי, ורבים אחרים, הכלב הוא בעל החיים הראשון שבוית על ידי האדם. קיימות עדויות חד משמעיות על כלבים שבויתו מזאבים (או מכלבי בר) כבר מלפני 15 אלף שנה, אך יש גם גרסאות הטוענות שזה קרה אפילו לפני כן. הכלבים צורפו לחברה האנושית כחברים מן המניין, סייעו בצייד ובהגנה ולא שימשו למאכל בדרך כלל, ומאז התפתחו בין הכלב לבין האדם קשרי חיבה וחברות. סוציוביולוגיים טוענים שעם השנים עברו הכלבים תהליך של התאמה פסיכולוגית לבני האדם, ובמרוצת הדורות, בתהליך של ברירה טבעית, שרדו הכלבים שהיו הקשובים ביותר לרצונותיהם ולרגשותיהם של בני האדם, אלו אשר גם למדו לעשות מניפולציות רגשיות משוכללות על בני האדם. הנקודה האחרונה לא תפתיע כלל את הקוראים בעלי הכלבים – מי אי פעם הצליח לעמוד בפרצוף מתחנן של כלב שרוצה חטיף?

תמונה מיטל אמצע.jpg

(בתמונה: הקבר בו נמצאו גוויותיהם החבוקות של האישה וגור הכלבים. עדות לקשר רגשי. צילום: אלכס רוזקובסקי)

בכל הנוגע לדעה הרווחת לגבי ביות בעלי חיים, יחסי-הכוח ברורים: בני-האדם הם הגורם החזק ומחולל השינוי, ואילו החיות הן הגורם החלש והמשתנה. תפיסה זו של יחסי-כוח מושרשת כה חזק בתרבות שלנו, עד שהיא כמעט שלא עומדת למבחן. לכן, קל לפספס את ההטיות שייתכן שהיא יוצרת בהבנת הממצאים העתיקים, כמו גם את העובדה שהיא משרתת אידיאולוגיה אנתרופוצנטרית – המעמידה את האדם מעל שאר עולם החי.

אך אם נתמקד בביות של הכלבים, האם ייתכן שמדובר בתהליך איטי ומורכב יותר, שבמהלכו הושפעו עמוקות גם בני האדם הקדמונים מאבות אבותיהם של הכלבים – הזאבים?

הרעיון המקובל ביותר, כאמור, הוא שהאדם הוא המביית – הוא השולט בתהליך הביות, ולכן, על פי אותו רעיון, גם ביות הזאבים היה בעצם מפעל יזום של בני האדם הקדמונים, כחלק ממגמה של השתלטות על הסביבה. תהא הסיבה אשר תהא, בני האדם הקדמונים אימצו גורי זאבים, והתועלת שהצליחו להפיק מהם היתה שווה את ההשקעה בביות שלהם, ולכן הם המשיכו בתהליך.

אך גישה אחרת, פחות מקובלת, טוענת שהתהליך לא היה בהכרח כזה.

וולפגנג שליידט ((Wolfgang M. Schleidt, זואולוג אוסטרי, ומיכאל שאלטר(Michael D. Schalter) פרסמו ב-2003 חיבור שדן בהתפתחות משותפת של האדם והזאב/כלב, כאשר הם שמו דגש מיוחד על ההשערה שהשינוי הגנטי בזאבים החל כבר לפני 100 אלף ואפילו 135 אלף שנים. הם לא חולקים על כך שהזאבים הם המין הראשון שבוית – אלפי שנים לפני כל מין אחר וטרם היווצרותה של חברה חקלאית מובהקת – אך מועד הביות, לדעתם, שונה מהדעה המקובלת. הנקודה הזו חשובה מאוד, כיוון שהתמקדות בשרידים מלפני 15 אלף שנים ואילך מצביעה על שינוי פתאומי שחל בזאבים, מה שמשמש כעדות להתערבות אנושית חזקה. לעומת זאת, אם השינוי נמשך על פני תקופה ארוכה, הרי לא רק שהוא היה איטי הרבה יותר, אלא גם החל בשלב אחר לגמרי בהתפתחות הגנטית והתרבותית של האדם, בתקופה בה העליונות שלהם לא היתה כה ברורה. המועד המוקדם מצביע על קו-אבולוציה, כלומר, שני מינים המתפתחים יחד ומשפיעים זה על זה, במעין תהליך הדדי.

החוקרים מציעים השפעות אפשריות של הזאבים על בני האדם הקדמונים, כדי לתמוך בגישה שלהם. נקודת המוצא שלהם היא ההנחה שבני אדם דומים יותר מבחינה התנהגותית לזאבים מאשר לקופים, אשר דווקא קרובים אליהם מבחינה גנטית. הם מסתמכים על כך שזאבים ממינים מסוימים הם חיות חברותיות מאוד, שיחסי הלהקה שלהם כוללים רמה גבוהה של ערבות הדדית, לעומת שימפנזים, שהקשרים ביניהם רופפים ואופורטוניסטיים יותר במידה ניכרת. למשל, כאשר זאב אחד מהלהקה נשאר לשמור על הגורים, חברי הלהקה דואגים לחלוק איתו את השלל מהציד, וכך גם כאשר חבר בלהקה נפצע – חבריו ישמרו עליו ויאכילו אותו עד להחלמתו. התנהגות זו דומה להתנהגות של בני האדם, אך לא לזו של השימפנזים.

בנוסף, אם תהליך הביות אכן החל לפני מאות אלפי שנים ולא עשרות שנים, ראשיתו היא בתקופה שבה בני האדם הקדמונים לא גרו בשום מתחם שמזכיר בית, בעוד שלזאבים כבר הייתה היסטוריה ארוכה של שימוש במחילות למגורים. כלומר, אם מישהו מהמינים הפך להיות דומה למשנהו, הרי אלו צאצאי הקופים, שהיו עשויים ללמוד מן הזאבים להשתמש במערות.

כלומר, על פי שליידט ושאלטר אפשר לומר שהמין שלנו עבר "הזדאבות". בני האדם הקדמונים חיו בקרבה רבה וצפו במשך מאות אלפי שנים במתחריהם המצליחים, הזאבים, כך שהיה להם זמן ללמוד לנהוג כמוהם. ייתכן שהמוסר האנושי עשוי להיות דווקא פיתוח של ההתנהגות הזאבית ולא של המורשת הקופית שלנו.

תמונה מיטל סוף.jpg

(בתמונה: A Bachelor's Dog, by Cassius Marcellus Coolidge. אז מי באמת למד ממי?)

למרות הרעיונות המרתקים שהיא מעלה, הגישה של שליידט ושאלטר, הטוענת שמפגש חברתי-תרבותי עם זאבים השפיע רבות על ההוויה האנושית, אינה בעלת סימוכין עובדתיים מספקים. ייתכן שזו פרשנות חדשה לנתונים קיימים, או יריית פתיחה לפרויקט מחקרי שייתכן שלעולם לא יניב נתונים משכנעים. עם זאת, זו אינה בהכרח גישה מופרכת בהרבה מהגישה המקובלת, לפיה החיות היו חומר לעיצוב בידי האדם הנעלה.

אפילו אם הגישה הספציפית של שליידט ושאלטר בעייתית, אני חושבת שיש עניין ברעיון של השפעה הדדית וקו-אבולוציה. בעיניי, הגישה המקובלת בנוגע לביות הינה מיושנת – אנחנו מסתכלים על התהליך ההיסטורי הזה מתוךנקודת מבט של עולם חקלאי מאוחר מאוד, שבו חיות נשלטות בידי הארגון והטכנולוגיה האנושיים, בתנאי ניכור עמוקים. סביר דווקא להניח, שבחברה בה שררו קשרי אדם-חיה הדוקים יותר, וכן פערי כוחות מובהקים פחות, ההשפעה בין המינים הייתה הדדית יותר, גם ברמה החברתית והתרבותית.

ללא ספק, נוכל ללמוד הרבה על העולם ועל עצמנו אם נבחן השפעות אפשריות כאלו.