"לא יכולתי להתנתק מכרך המכתבים הזה. וכך ביליתי יום שלם בספרייה, בניין שנבנה אמנם בשנות ה-70 של המאה ה-20, אך כל כולי עמוק במאות ה-17 וה-18. הקולות והמראות סביב היו של המאה ה-21, אבל האצבעות שדפדפו בכרך המכתבים שהיה מונח על השולחן העבירו אותי אל שולחנות העבודה של ניוטון ושל לוק".

"קוראים לזה "הערות שוליים", אמצעי טכני לכאורה, שהוא למעשה לא רק שבועה מוסרית, אלא גם נכונות לעמוד למבחן הקוראים" – במילים חדות אלה הגדיר פרופ' משה סלוחובסקי ("שלמה זנד מגלה את אירופה", הארץ, 28.10.2015) את אותה הפעולה המכנית כמעט, שכולנו כהיסטוריונים נאלצים לעשות בה שימוש כדי להבדיל בין סתם כתיבה לכתיבה מקצועית. הערת השוליים היא ההוכחה הנותנת תוקף לסיפור ההיסטורי שאותו אנו מבקשים לספר. אבל יש בפעולה הזאת מן ה"פרך". כהיסטוריונים, יש לה להערת השוליים כללים מחייבים – כל פסיק וכל נקודה אמורים להיות במקומם המדויק, וכל דיסציפלינה אקדמית בוחרת לה את שיטות הציטוט העדיפות עליה.

אך יש להערת השוליים חשיבות מעבר להיותה "שבועה מוסרית" כדבריו של פרופ' סלוחובסקי, ומעבר להיותה כלי המאפשר לחוקרים ולעמיתים לבחון את הטיעונים שאותם אנו מעלים במסגרת הכתיבה ההיסטורית המקצועית. יש לאמצעי הטכני (והמעצבן לעתים) הזה חשיבות ביצירת קהילה, ביצירת שפה משותפת על בסיס מקורות משותפים שלכל אחד ואחת היכולת לגשת אליהם, לבחון אותם ולהשתמש בהם, גם שלא בהקשר של השימוש שנעשה בהם על ידי מי שהפנה אליהם לראשונה. הערת שוליים פותחת בפני החוקר דלתות למידע שהוא לא היה מודע לקיומו; ולעתים קרובות, אם נבדוק את המקור או המחקר שאליהם מפנות הערות השוליים, נגלה שלל חומרים שעשויים לסייע לנו במחקר שלנו.

דומה הדבר לאותה פעולה מומלצת מאוד, ולא ממומשת מספיק בימים אלה של ישיבה מול המחשב, של שיטוט בין מדפי הספרייה, כאשר ברור שבחינה שטחית של הכותרים המונחים על המדף מימין, משמאל, מעל ומתחת לספר שאותו ביקשנו למצוא, תפגיש אותנו עם עוד כותרים רבים שעשויים להיות רלבנטיים. כך, גם הערת השוליים שולחת אותנו למחוזות שלא הכרנו ושבהחלט ראוי שנכיר כשאנו ניגשים לחקור סוגיה היסטורית. על מנת שהערת השוליים תמלא את תפקידה, נחוץ שהיא תהיה מדויקת לחלוטין. טעות בהפניה מעידה על חוסר מקצועיות, אך חמור מכך, היא אינה מאפשרת את יצירת אותו מאגר ידע משותף לקהילת החוקרים ששפתו המשותפת היא-היא הערת השוליים. 

אך לפעמים הערת שוליים שגויה יכולה לזמן לנו הפתעות נעימות ומפגשים מפתיעים עם דמויות היסטוריות. וזה הסיפור:

במסגרת מחקר שאני עורך כיום על הפזורה היהודית הספרדית והפורטוגלית (האנוסים לשעבר) בלונדון של המאות ה-17 וה-18, מצאתי באחד המאמרים שקראתי הפניה למקור שהיה לי חשוב להגיע אליו. סבור הייתי, על בסיס מה שציטט אותו חוקר במאמרו, שבאותו מקור אמצא מידע רלבנטי לנושא המחקר שלי. המסמך הספציפי שאותו חיפשתי היה מכתב מראשית המאה ה-18, מאת הרב דוד נייטו (David Nieto, 1654-1728), ה"חכם" של הקהילה הספרדית של לונדון, אל ג'ון קוול (John Covel, 1638-1722), מי שעמד בראש ה-Christ College באוניברסיטת קיימברידג'. הערת השוליים בתחתית העמוד הפנתה אל המקום המדויק שבו נשמר המכתב המקורי: עמוד ספציפי, בכרך ספציפי של אוסף ההתכתבויות של קוול, השמור בספרייה הבריטית בלונדון. לא רע שהמסמכים הדרושים לך למחקר נמצאים בלונדון, ובפרט כשהם שמורים בספריה הבריטית שהיא הספרייה הטובה בעולם – ועל כך יש קונצנזוס כמעט מוחלט בקרב החוקרים. זה לא רק עושר האוספים, אלא גם האווירה הלימודית המיוחדת ששוררת באולמות הקריאה, החוקרים המגיעים אליה מכל קצוות העולם, תודעת השירות של הצוות, נוחות הישיבה והתאורה וההקפדה היתרה על אי השימוש באמצעים טכנולוגיים רועשים למיניהם. השקט. תענוג צרוף ומומלץ לכל חוקרת וחוקר.

ספרייה.jpg

(בתמונה: הספרייה באוניברסיטת קיימברידג')

את הכרך הספציפי מתוך התכתבויותיו של קוול הזמנתי דרך האינטרנט עוד טרם יציאתי את הארץ, על בסיס הנתונים שהופיעו בהערת השוליים של אותו מאמר שהפגיש אותי לראשונה עם קיומו של המכתב של נייטו. הגעתי אל הספרייה, ניגשתי אל הדלפק ולאחר שניות בודדות הביאו לי כרך עצום ממדים וכבד משקל, ובו מכתבים מקוריים בני שלוש מאות שנה שקוול שלח ובעיקר קיבל.

מצויד בהפניה אל העמוד המדויק כפי שנמסר לי על ידי הערת השוליים, פתחתי את הכרך בעמוד המתאים. אך אבוי! לא היה כל קשר בין המכתב שמצאתי באותו העמוד, לבין המכתב של נייטו שחיפשתי. הערת השוליים פשוט הייתה שגויה. זה אחד הדברים המתסכלים ביותר שיכולים לקרות לחוקר. אתה עושה את כל הדרך ללונדון (אני לא מתלונן…) כדי למצוא את המכתב של נייטו, אבל בגלל טעות בהערת השוליים המכתב לא נמצא שם. במידה לא קטנה של ייאוש התחלתי לדפדף בכרך המכתבים, אולי יימצא המכתב המדובר באחד העמודים הסמוכים. כדי להיות יסודי התחלתי לעבור על מאות העמודים של הכרך מתחילתו. עמוד אחר עמוד. מכתב אחר מכתב. הדפים המצהיבים, המתפוררים ביד לעתים ליטפו את קצות האצבעות שלי. התחלתי להתייאש עד שדף בצבע תכלת עם כתב מסוגנן למדי משך את תשומת לבי.

והנה, אמנם זה לא היה המכתב שחיפשתי, אך כשהעיניים רצו לאורך השורות אל עבר שורת החתימה של המחבר, ראיתי שמי שחיבר את אותו המכתב שהופנה לקוול, בכתב מסוגנן למדי על אותו הדף בצבע תכלת, היה לא אחר מאשר אייזק ניוטון (1642-1727). אולי זה ייראה לכם פתטי, אך ברגע שהבנתי שאני מחזיק בידיים שלי מכתב של אחד מגדולי המדענים שהצמיחה האנושות, המדען שקבע את הפרדיגמה המדעית למשך כשלוש מאות שנה עד להופעתו של אלברט איינשטיין, התרגשתי. ולא, לא היה זה מכתב הקשור לכוח הכבידה, אלא משהו טכני לחלוטין.

ניוטון.jpg

(בתמונה: אייזק ניוטון. מפגש מבורך, אך מפתיע למדי)

המשכתי לדפדף ועוד מכתבים שלו הופיעו, חלקם עסק בתכניות לימודים, חלקם בענייני יומיום. עוד לא הספקתי להירגע מהמפגש הבלתי צפוי עם ניוטון והנה אני רואה מכתב, ועוד מכתב ועוד מכתב חתומים על ידי ג'ון לוק (John Locke, 1632-1704), מגדולי הפילוסופים של המאה ה-17, אבי הליברליזם, שכתביו השפיעו על מחוללי המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית. גם כאן, אף לא מילה על המסכת הראשונה או השנייה על הממשל המדיני, אלא התכתבות כללית על הא ודא. לא יכולתי להתנתק מכרך המכתבים הזה. וכך ביליתי יום שלם בספרייה, בניין שנבנה אמנם בשנות ה-70 של המאה ה-20, אך כל כולי עמוק במאות ה-17 וה-18. הקולות והמראות סביב היו של המאה ה-21, אבל האצבעות שדפדפו בכרך המכתבים שהיה מונח על השולחן העבירו אותי אל שולחנות העבודה של ניוטון ושל לוק.

לוק.jpg

(בתמונה: ג'ון לוק. הצטרף גם הוא לפגישה יוצאת הדופן)

ומה עם המכתב של נייטו? (לא של ניוטון) אתם בוודאי תוהים… הרי לא נסעתי עד ללונדון כדי למצוא במקרה מכתבים של לוק ושל ניוטון, אתם תעירו. ובכן, בכרך עצמו המכתב לא נמצא. הסקתי מכך שייתכן שמה ששגוי באותה הערת שוליים מבורכת הוא מספר הכרך. ביקשתי את הכרך העוקב (המכתבים היו שמורים בסדר כרונולוגי) ושם, בעמוד הצפוי, נמצא המכתב החמקמק. צריך להימנע משגיאות ולהקפיד על רישום מדויק של ההפניה בהערת השוליים, אבל כן ירבו שגיאות כאלה…

זה מרגש אותי. בגלל זה אני היסטוריון.

מודעות פרסומת