ב-1989 החל הרנסנס לתת את אותותיו החדשים. כן, ממש בשלהי המאה ה-20. בדיוק כפי שעשו זאת ג׳וטו די בונדונה, לאונרדו דה וינצ׳י, מיכאלנג׳לו ואחרים במאות שהיוו את התפר בין ימי הביניים לעת החדשה המוקדמת, כך ניסתה לעשות זאת חברת ׳וולט דיסני׳ באמריקה של שנות ה-80.

חברת ׳וולט דיסני׳, בתקופת הרנסנס שלה, החלה מעמידה במרכז סיפורים קלאסיים, וחוזרת ליצור סרטי הנפשה מוצלחים המעוררים ביקורתיות ועניין רב. יש בפעולה זו של דיסני אזכור לא קטן לאותה ״לידה מחדש״ האירופאית, שכן גם אז עמדה במרכז תחייתם של טקסטים מהעת הקלאסית, ובמובנים רבים השתנו כללי המשחק. אותה ״לידה מחדש״ התיימרה, מפי רבים, להיוולד יתומה, ללא אב או אם מימי הביניים שידריכו אותה, אלא נשענה כולה על רומא ויוון העתיקות שהיו לה לאורים ותומים. אך האם כך קרה בסיפורנו זה? האם חברת ׳וולט דיסני׳ מורה לנו לשכוח מכל מה שלמדנו, ומחזירה אותנו למקורות?

אריאל, הלא היא בת הים הקטנה, לוקחת אותנו אל עולמה מתחת למים ופותחת בליווי גלים גבוהים את ״תקופת הרנסנס של דיסני״. ב-1990, כשהסרט הוקרן לראשונה בישראל, הוא כבר גרף תשבחות רבות בארצות הברית, והחל מכניס לקופתו מיליונים של דולרים. מאותה שנה מוצלחת, בה הבינו שחזרה להנפשה קלאסית עם קורטוב של ביקורת עושה את העבודה, החלו האולפנים לעבוד במרץ על הסרטים הבאים, וכך הגיח לעולמנו ב-1991 הסרט ״היפה והחיה״, שנחשב בעיני רבים לא רק לגולת הכותרת של הרנסנס של דיסני, אלא לכל הסרטים המונפשים שלה – הוא הראשון שהועמד לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, והפך לסרט האנימציה הקולנוע המצליח ביותר בהיסטוריה באותה תקופה.

y.jpg(בתמונה: נסיכות דיסני)

בחברת האנימציה של וולט דיסני לא נחו על זרי הדפנה, וכבר ב-1992 יצא הסרט ״אלאדין״, שהיה לסרט המכניס ביותר לשנתו (כך, אגב, גם ״מלך האריות״ ב-1994). כשציריה כבר משומנים היטב, מ-1995 ועד סוף תקופת הרנסנס שלה ב-1999, דיסני הפיקה להמונים סרט חדש ומצליח מדי שנה עם פסי קול שלרובנו מנגנים עד היום על מיתרי הלב.

אז האם היה זה עשור עם שורשים דיסניים חזקים או שמא יתום ותלוש ממה שהיה לפניו?
שלגיה ושבעת הגמדים (1937), סינדרלה (1950) והיפהפייה הנרדמת (1959) היו נסיכות דיסני של התקופה הקלאסית. הן היו עדינות, אלגנטיות ושקטות כל-כך. בין אם נאהב את הסרטים הללו ובין אם לא, קשה להתעלם מן העובדה ששלוש אלו היו דמויות נשים פאסיביות שנכבלו בכבליה החזקים של החברה הפטריארכלית. סרטים שאילו התפרסמו בשנות האלפיים, סביר שהיו מקבלים ביקורות קשות – ממיקומה של האישה בחיים הציבוריים ועד דיכוטומיה מגדרית מלאה (ובצדק). בת הים הקטנה (1989), פוקהונטס (1995) ומולאן (1998) מתקופת הרנסנס ממלאות לנו את המקום הקלאסי של אותן נשים במרכז – אך הסיפור שונה לחלוטין.

האם הסרטים הקלאסיים הם השורשים החזקים שעליהם נשענה דיסני בעת יצירת נשות הרנסנס או שמא ברחו מהן כאילו לא היו שם מעולם? דבר אחד בטוח – חברת דיסני ניסתה בכל כוחה לייצר לנו תדמית אישה חדשה, אסרטיבית, חזקה ועצמאית – שונה בתכלית מאורורה או שלגיה המנמנמות. אך לא רק תדמית האישה בסרטים השתנתה, אלא גם הצופה, שהפך ליותר ביקורתי, והחברה כולה.

ועדיין, למרות התקופה הזוהרת של דיסני, בה כביכול נולדה מחדש, אנחנו יכולים לראות דפוסים דומים שחוזרים על עצמם גם בשנות ה-50, גם בשנות ה-90 וגם היום. כמו למשל העובדה שרוב נסיכות דיסני הן לבנות, יפות, רזות ובנוסף לאלה – הן מודל לחיקוי. נתון שאנחנו בתור יחידים –נשים וגברים או בתור הורים – צריכים לחשוב עליו.

חברת דיסני היא אימפריה. שמה הולך לפניה וסרטיה שגורים בפיות של אנשים כה רבים; שיריה מתנגנים ברחבי העולם והדמויות שלה הפכו לכל מה שילד וילדה חולמים להיות. זהו לא רק בידור, כפי שאולי נהגנו לחשוב בעבר, זוהי מעצמה של סמכות, סוכן חברות עיקרי ועולם חדש שנחשף למיליונים. העולם הדמיוני בו הכל אפשרי הפך למעצב את העולם שלנו, והוא מושך בחוטים הכי רגישים של קבלת האחר, שוויון מגדרי ואהבת אדם.

מודעות פרסומת