כשנכנסתי לתפקידי האחרון בצבא ולבסיס הצבאי שבו הייתי עתיד לבצע את אותו תפקיד, סיפרו לי על חייל שהשתחרר יומיים קודם לכן. כמעט כל מי שסיפר לי על אותו חייל, שככל הנראה היה אדם בעייתי ואלים, אמר שהוא כנראה לא ימות מוות טבעי. בעוד כמה עשרות שנים, כשהיסטוריונים יבחנו את סיפור חייו של פידל קסטרו, מנהיגה הכריזמטי של קובה שהלך בחודש נובמבר האחרון לעולמו, הם אולי יהיו מופתעים מכך שאדם כזה הלך לעולמו במוות טבעי, ולא סיים את חייו בעקבות התנקשות פוליטית.

פידל היה אדם מורכב ושנוי במחלוקת. יש שרואים בו את מי ששחרר את קובה משלטונו של הרודן האכזר בטיסטה ומהאימפריאליזם האמריקאי, וכמי שייסד באי הלטינו-אמריקאי מערכות חינוך, בריאות ורווחה מהמפותחות בעולם. אחרים רואים בו אוטוקרט צמא-דם שלא בחל בשום אמצעי לשימור שלטונו, תוך חיסול מתנגדיו ויריביו ברציחות המוניות ובהגליות, וכמי שבשם השנאה לשכנה מהצפון, ניתק את קובה מבחינה כלכלית משאר העולם והשאיר אותה "תקועה" בשנות החמישים. המציאות, כמובן, אינה כזו פשוטה והיא מעלה תמונה מורכבת בהרבה באשר לאדם ולמנהיג שהיה פידל קסטרו.

הורד.jpg

(בתמונה: פידל קסטרו)

ההיסטוריה של האי הקובני הולכת אחורה עד לגילויו ע"י קולומבוס ב-1492. מאז ועד סוף המאה התשע-עשרה נשלט האי ע"י ספרד, פרט לשנת 1762, כשנכבש ע"י הבריטים אשר מכרו אותו חזרה לספרדים בתמורה לפלורידה. ב-1898 הצליחו הקובנים לסלק את השליטה הספרדית מהאי בסיוע אמריקאי. את עצמאותה קיבלה קובה ב-1902 מידי ארה"ב שהתנתה אותה בקבלת תיקון פלאט לחוקה הקובנית העתידית, תיקון שאפשר לארה"ב להתערב בענייניה של קובה בכל פעם שתראה בכך צורך. במהלך השנים הגבירה ארה"ב את שליטתה באי דרך התערבויות צבאיות, כיבושים, איומים ומניפולציות כלכליות ופוליטיות, ועד שנות העשרים החזיקו האמריקאים בכשני-שליש מאזורי החקלאות וברוב המכרות הפעילים של האי.

בשנת 1933 עלה לשלטון בקובה קצין הצבא פולחנסיו בטיסטה בהפיכה צבאית. בטיסטה, ששלט במדינה כראש הצבא, הנהיג חוקה דמוקרטית בתמיכתה של ארה"ב. בשנת 1944 הוא אף אפשר בחירות חופשיות אך המועמד המועדף עליו הפסיד, וב-1952 הוא ביצע הפיכה צבאית נוספת. וושינגטון מצדה הכירה בממשלתו למרות הפרתו את החוקה. עד המהפכה בסוף שנות החמישים סיפקה קובה את מרבית הסוכר והטבק שזרם לארה"ב, אשר שלטה ללא עוררין בכלכלה ובתעשייה של האי. כמו-כן, וושינגטון שלטה בהוואנה מבחינה פוליטית וסייעה צבאית לכוחותיו של בטיסטה. בנוסף לכל זה, המאפיה האמריקאית הפכה את הוואנה ל"מיני לאס-וגאס" כשהקימה בבירה הקובנית מלונות ובתי קזינו, וסרסרה בנשים המקומיות. דוגמה טובה להתייחסות האמריקאית להוואנה כחצר האחורית של ארה"ב ניתן לראות בסרט ההמשך ל"סנדק", בו הדון מייקל קורליאונה מגיע להוואנה כדי לפגוש את יריבו, המאפיונר היהודי, היימן רות' (בן דמותו של מאיר לנסקי) ששולט בעסקי הקזינו והזנות באי בחסות בטיסטה.

בתגובה להפיכה הצבאית השנייה של בטיסטה הוקמה בקובה תנועה מהפכנית שביולי 1953, בהנהגתו של פידל קסטרו, תקפה את בסיס הצבא מונקאדה שבסנטיאגו דה קובה. הניסיון נכשל וכ-70 ממשתתפיו עונו ונרצחו. קסטרו עצמו נתפס כשבוע לאחר מכן, ומפני שדבר לכידתו נודע לציבור, לבטיסטה לא הייתה ברירה אלא להעמידו למשפט. קסטרו שנשפט ל-15 שנות מאסר והוגלה כעבור שנתיים למקסיקו, לאחר שבטיסטה, בניסיון לזכות בתמיכה ציבורית, שחרר את כל האסירים הפוליטיים באותה שנה.

במקסיקו התאמן פידל יחד עם אחיו ראול בראש תנועת המהפכה, אליה הוא צרף את המהפכן הארגנטינאי, ארנסטו צ'ה גווארה, שהפך לחברו הקרוב. בדצמבר 1956 נחת פידל יחד עם 82 מורדים נוספים במזרח קובה. כעבור שלושה ימים חוסלו כמעט כל המורדים פרט לקבוצה קטנה של 26 לוחמים. תנועת המהפכה התחזקה וניהלה מלחמת גרילה כנגד צבאו של בטיסטה, עד לבריחתו של האחרון מהאי בינואר 1959.

guevara1_c.jpg

(בתמונה: המהפכן הארגנטינאי, צ'ה גווארה, שותפו וחברו של קסטרו)

פידל שמונה לראש הממשלה הקובנית, הכחיש את היותו קומוניסט והצהיר כי יפעל למען הדמוקרטיה והקניין הפרטי. באפריל של אותה שנה הגיע קסטרו לביקור בוושינגטון. הנשיא אייזנהאואר שהה בחופשת גולף במטרה לא לפגוש אותו, וסגן-הנשיא ניקסון הטיח בו האשמות בדבר השפעות מזרחיות. קסטרו הבין כי לאמריקאים אין עניין ברפורמות שתכנן עבור שיקומה של קובה אחרי שנים של רודנות ושלטון מושחת, ובתהליך הלגיטימציה של המהפכה וההתנגדות ללחץ האמריקאי הבלתי פוסק, הוא נעשה רדיקלי יותר ונמשך עוד ועוד לכיוון הקומוניזם.

ארה"ב האשימה את משטרו של קסטרו בהיותו אנטי-אמריקאי, בדחיית בחירות, כליאה של מתנגדים ובהלאמת רכוש, וסירבה להכיר בדברים החיוביים שעשתה המהפכה: שיפור משמעותי בחינוך, ברפואה וברווחה, וחיסול השחיתות שאפיינה את האי. המשטר הקובני נאלץ להגן על עצמו מפני התוקפנות האמריקאית, והדבר היווה הזדמנות פז לסובייטים לחדור למרחב ההשפעה האמריקאי, לאיים על ארה"ב ולהביך אותה. כך, בעוד שיחסיהן של קובה וארה"ב המשיכו להתדרדר באופן עקבי, השתפרו היחסים בין קובה לבריה"מ. האמריקאים ראו בכך ייצוג של המלחמה הקרה בחצר האחורית שלהם, והתייחסו למעורבות הסובייטית באי כאל הפרה בוטה של דוקטרינת מונרו. בעקבות הרפורמות של פידל, ה-CIA החל להגות ניסיונות התנקשות במנהיג הקובני, וארה"ב נתקה את יחסיה עם קובה והטילה אמברגו כלכלי על האי. במצב שנוצר, כאמור, הפכה בריה"מ לגלגל ההצלה הכלכלי והצבאי של קובה. מוסקבה קנתה מהקובנים סוכר, הציעה תנאי-סחר נדיבים וחימשה את צבא המהפכה. בניסיונותיו להגביר את עצמאותה הכלכלית של קובה הלאים פידל עוד ועוד חברות ונכסים אמריקאים, ביסס יחסים דיפלומטיים עם סין הקומוניסטית ומדינות נוספות בגוש המזרחי, וקרא לעמי אמריקה הלטינית לדחות מעליהם את שליטתה הניאו-קולוניאלית של ארה"ב.

בעקבות הפלישה הכושלת למפרץ החזירים בקובה והתחזקות היחסים בין פידל לסובייטים, החלה ארה"ב בתכנית רחבה להפלת משטרו של קסטרו. במסגרת התוכנית בוצעו ניסיונות חבלה כנגד הכלכלה הקובנית, כגון שריפת שדות סוכר ופיצוץ מפעלים, דבר שפגע בעיקר בעובדים הפשוטים, וה-CIA הכין את הקרקע לקראת פלישה עתידית נוספת לקובה. הדברים הללו הביאו את קסטרו להפנות משאבים רבים לביטחון של האי על חשבון תכניותיו הכלכליות והסוציאליות. לאחר שפידל הצהיר כי הוא דוגל במרקסיזם-לניניזם, סולקה קובה מארגון מדינות אמריקה (OAS), וארה"ב המשיכה לבודד אותה בקריאתה לשאר מדינות אמריקה לנתק את קשריהן עם הקובנים. כל אלו הובילו, בסופו של דבר, למשבר הטילים בקובה שאיים להפוך את המלחמה הקרה למלחמה גרעינית. לפתרון המשבר הביאו קנדי וחרושצ'וב מבלי שהאחרון יתייעץ עם קסטרו. פידל, שזעם על הסובייטים שלא התייעצו איתו, ראה בכך פגיעה באוטונומיה הקובנית וחיזק בעקבות זאת את קשריו עם סין על חשבון בריה"מ.

בניגוד לקנדי וחרושצ'וב, הצליח פידל להישאר בשלטון זמן רב, יש שיגידו רב מדי, והמשיך לגרום למורת-רוח גדולה לשכנה מצפון. עד להעברת סמכויותיו לאחיו ראול ב-2006 המשיך פידל בפיתוח מערכות הבריאות והחינוך בקובה וברפורמות האגרריות באי. עם-זאת, הוא הואשם רבות, במידה גדולה של צדק, בהפרות בוטות של זכויות אדם, עינויים, הוצאות להורג ללא משפט, ובהגבלת חופש הביטוי והעיתונות באי על ידי צנזורה והוצאה אל מחוץ לחוק של כל התארגנות פוליטית שלא במסגרת המפלגה הקומוניסטית.

כאמור, המציאות המורכבת לא מאפשרת לנו להתייחס אל פידל באופן חד-גוני. מצד אחד, מהפכן ומנהיג כריזמטי שהתנגד לאימפריאליזם האמריקאי והפך את קובה למדינה אוטונומית יותר מאי-פעם בעבר, ואת מערכות החינוך והבריאות של האי למושא להערצה עבור מדינות אחרות באמריקה הלטינית. מצד שני, רודן שהחזיק בשלטון כמעט חמישים שנה תוך הפרת זכויות אדם, הפעלת צנזורה נוקשה ומניעת בחירות חופשיות. מה שבטוח הוא שהעולם יחסר את אחד המנהיגים האידיאליסטים והצבעוניים ביותר של המאה העשרים ואת אחד משרידיה האחרונים של המלחמה הקרה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת