כשבועיים לפני מותו של ד"ר עמרי ניר זכרו לברכה, צוות "ציר הזמן" יצר עמו קשר על מנת שיכתוב טור לעיתון בנושא המחקר שלו. לשמחתנו הוא נעתר לבקשה וכיבד אותנו בטור מרתק בנוגע לבחירתו של נשיא לבנון החדש. יש לנו הזכות לפרסם מעט ממשנתו המיוחדת של האיש, ומכמות הידע שהייתה ברשותו. אנו גאים להציג בפניכם את מה שכעבור ימים אחדים התברר כטקסט האחרון שנכתב על ידו ושפורסם.

בסוף אוקטובר האחרון נבחר מישל עון לכהונה בת שש שנים כנשיא לבנון. בחירתו על ידי הפרלמנט הלבנוני שמה קץ לתקופה בת כשנתיים וחצי בהן משרת הנשיאות לא אוישה, בשל היעדר הסכמה על מועמד מתאים. משרת הנשיא שמורה בלבנון לבן העדה הנוצרית-מרונית לפי הסכמה בין-עדתית משנת 1943, ועל כן המאבק על הנשיאות התנהל בין מועמדים בני עדה זו בלבד. המאבק חשף את הפיצול בקרב ההנהגה המרונית הפוליטית – פיצול שמגלם בתוכו יריבויות ומשקעים אישיים לצד יריבויות פוליטיות, אך גם משקף את דילמת המרונים בנוגע לדרך הישרדותם כעדה קטנה והולכת.

המרונים התיישבו בצפון הר-הלבנון כתוצאה מרדיפות במאה החמישית לספירה. תחת הכיבוש העות'מאני, החל ב- 1516, הר-הלבנון זכה למידה רבה של אוטונומיה, במסגרת מה שנקרא אז "האמירות" (אל-אמארה). בתקופה זו חיזקו המרונים את קשריהם במערב: עם צרפת – שהעניקה להם חסות, בעיקר מאינטרסים כלכליים באמצע המאה השש-עשרה; ועם הכנסייה הקתולית ברומא – איתה התאחדה הכנסייה המרונית באמצע המאה השמונה-עשרה, בעיקר לשם הגנה. לאחר כמאתיים חמישים שנה בהם נוהלה הנסיכות תחת הגמוניה דרוזית, חלו שינויים פוליטיים ודמוגרפיים בהר, שהפכו את המרונים לדומיננטיים. השינויים הובילו למתח בין המרונים לדרוזים, שהדרדר בהדרגה לעימות אלים באמצע המאה התשע-עשרה.

בעקבות טבח שערכו הדרוזים ביריביהם בשנת 1860, התערבו מעצמות אירופה בנעשה בהר-הלבנון לטובת המרונים, ויצרו מסגרת פוליטית ייחודית בה הכוח הפוליטי מחולק לעדות הדתיות לפי גודלן היחסי באוכלוסייה. מסגרת זו, המכונה "המתצרפיה" (המחוז האוטונומי, 1861-1915), קיבעה את ההגמוניה המרונית ויצרה זיקה ישירה בין המרונים לבין השטח שנקרא אז לבנון – אך למעשה כלל את שטחי הר-הלבנון בלבד. על בסיס ההגמוניה המרונית בהר, נעתרה צרפת, שהשתלטה על שטחי הלבנט במלחמת העולם הראשונה, לדרישות המרונים והכריזה על הקמת מדינה לבנונית נפרדת מסוריה. לבנון המודרנית כללה בנוסף להר גם את האזורים המקיפים אותו, שם חיה אוכלוסייה מוסלמית שביטלה את ההגמוניה הדמוגרפית שהייתה למרונים בהר. למרות זאת, הוקמה ב- 1920 "לבנון הגדולה" תחת חסות צרפתית והגמוניה מרונית, שנמשכה עד פרוץ מלחמת האזרחים בשנת 1975. כתוצאה מכך, ללבנון היו מאפיינים מערביים רבים, תרבותיים ופוליטיים, בשונה ממדינות ערביות אחרות.

811077_I.jpg

(בתמונה: מישל עון, נשיא לבנון החדש)

בזכות ההגמוניה הפוליטית והחסות הצרפתית, הכתיבו המרונים את האסכולות הפוליטיות בלבנון בתקופת המנדט הצרפתי בשנים 1920-1946. לקראת סיום המנדט חצו שני גושים מרכזיים את הציבור המרוני סביב שאלת עתידה של לבנון: "הגוש הלאומי", בהנהגת אמיל אדה, שראה בלבנון בית לאומי למרונים ומדינת חסות צרפתית, בעלת אוריינטציה מערבית; וה"גוש התחוקתי", בהנהגת בשארה אל-ח'ורי, שהתנגד לחסות הצרפתית וחיפש הבנה עם המוסלמים כדי שלבנון תהפוך עצמאית. העדות המוסלמיות היוו אז מעט פחות ממחצית אוכלוסיית "לבנון הגדולה", אך רוב מוחלט במדינות המקיפות אותה ובעולם הערבי. כיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית ביוני 1940 הוביל לחשש כבד בלבנון מפני השלכות מדיניות המנדט הצרפתי תחת ממשלת וישי, שהוקמה בצרפת הכבושה ותמכה במדינות הציר. הלבנונים הבינו שיוכלו להשתחרר מהאיום רק באמצעות קבלת עצמאות, וזו הייתה אפשרית רק בעקבות הבנות בין-עדתיות. התוצאה הפוליטית הייתה חיזוק משמעותי של "הגוש התחוקתי" בקרב המרונים, ובהמשך לסדרת הבנות בעל-פה בין מנהיגי שתי העדות הגדולות, הנוצרים-מרונים והמוסלמים-סונים, שאפשרו את עצמאות לבנון ב- 1943. ההבנות, המכונות בלבנון "האמנה הלאומית", כללו גם את חלוקת התפקידים הבכירים במערכת הפוליטית בין העדות המרכזיות, בהם שמירת תפקיד הנשיא לבן העדה המרונית.

הדילמה בין העדפת הבנות עם המוסלמים לבין חסות והגנה מערביים, מלווה את המרונים מאז ועד היום ומשתקפת היטב בעשור האחרון, מאז המפץ הפוליטי שפיצל את לבנון לשני גושים: גוש שיעי, "8 במארס" שמו, התומך בציר האיראני-סורי במזה"ת ומתנגד למעורבות המערב בלבנון; וגוש סוני, "14 במארס", המתנגד לציר האיראני-סורי ונתמך על ידי המערב. הנשיא החדש, מישל עון, זוכה בעשור האחרון לתמיכת רוב גדול של כשני-שלישים מקרב המרונים של לבנון למרות שקשר עצמו לגוש "8 במארס" השיעי, המתנגד למעורבות המערב בלבנון. בתגובה לביקורת שהושמעה כלפיו על שנכנס לברית עם חיזבאללה השיעי ומחנהו, בסתירה למסורת של קשרי המרונים עם המערב, טען עון שזו דרכם של המרונים להבטיח את עתידם בלבנון. "עלינו לקשור את גורלנו עם הגורם שעתיד להיות הגמוני בלבנון", אמר, והוסיף שההסכם שחתם עם חיזבאללה, מחייב את השיעים לקיומה של לבנון פלורליסטית רב-עדתית וימנע בעתיד את הפיכתה למדינת הלכה אסלאמית.

עמדתו זו של מישל עון ודבקותו בהסכם שחתם עם חיזבאללה, מהווה גורם מרכזי לתמיכה המסיבית של בני העדה המרונית בו ובמפלגתו בעשור האחרון. על בסיס תמיכה זו התעקש שהוא עצמו, ורק הוא, ראוי לכהן כנשיא. למעשה עון מנע כל אפשרות לבחור מועמד אחר, באמצעות החרמות חוזרות ונשנות (46 פעמים) של ישיבות הפרלמנט שזומנו להצבעה על בחירת נשיא, ובכך נמנע מספר מינימלי של חברי פרלמנט הדרוש לפי החוקה לקיום ההצבעה. יש לשער שחלק מהתמיכה במישל עון מבוססת על סיבות נוספות: היותו מפקד הצבא בעבר, העובדה שאינו בן לאחת המשפחות המרוניות "המיוחסות", אופיו העקשני, והיותו ריכוזי וכריזמטי. אין בכך כדי להוריד בחשיבות עמדתו כמנהיג המרוני הדומיננטי בנוגע לשאלת ההישרדות בעתיד.

קצרה היריעה לנתח כאן את המאבק לבחירת נשיא ללבנון מאז סיים את כהונתו במאי 2014 הנשיא הקודם, מישל סלימאן. היה זה מאבק רווי משקעי עבר בין הפוליטיקאים המרונים עצמם, ובמקביל גם בין הגושים הפוליטיים בלבנון ופטרוניהם האזוריים. מעבר לסוגיה הפוליטית והמרכיבים האישיים שסביב בחירת מישל עון לנשיא, מגלמת בחירתו מעין חזרה על הבחירה של המרונים בתקופת המנדט הצרפתי. אז בחרו רובם בבשארה אל-ח'ורי, שחיפש הבנות עם המוסלמים-סונים – הגורם שנתפש הגמוני באזור – ולהבטיח בכך את עתיד המיעוט המרוני בלבנון. באופן דומה תומכים כיום רוב המרונים בעון, למרות הברית שלו עם השיעים מתנגדי המערב, שנתפשים כמי שדרכם סלולה להיות הגמונים בלבנון. למתבונן מן הצד בחירתם של המרונים לקשור את גורלם עם גורם מקומי חזק ולא עם המערב, נראית הגיונית למרות הקשרים ההיסטוריים. בעין ישראלית לא נעים כמובן לראות שבחירת המרונים מעצימה את מעמד החיזבאללה. אולם בראיה היסטורית, נשאלת השאלה האם גם דרכו של המיעוט היהודי להבטיח את עתידו במזרח התיכון היא בברית כלשהי עם הגורם הדומיננטי באזור, במקרה זה הסונים? ההקבלה למרונים איננה מדויקת ולו בגלל ראייתם של האחרונים את עצמם כערבים, ובכל זאת, קשה להימנע מלהקדיש מחשבה לדמיון בחלקים מסוימים של הדילמה.

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת