כיצד מתה קתרינה הגדולה, הצארית של רוסיה? על פי העובדה היבשה היא לקתה בשבץ בזמן שעשתה את צרכיה. אבל הסיפור על מותה של קתרינה הוא מפולפל בהרבה. התברר – כך סיפרו לי כשהייתי דוקטורנטית במאה שעברה – כי לאחר שמיצתה הצארית את תענוגות הקצינים בחיל המצב שלה (זאת בגיל 67), רצתה להזדווג עם סוס. בשעת מעשה, נקרעו הרצועות שבהן היה כבול הסוס והוא נפל עליה ומחץ אותה.

סיפור זה לא נולד במוחם הקודח של סטודנטים אמריקנים אפופי סמים בשנות השבעים העליזות, אלא הסתובב ברוסיה כבר במאה ה-19, ושימש לתעמולה אנטי-קיסרית. למען האמת, סיפור זה הוא רק אחד מן הרבים על קתרינה הגדולה והמאהבים שלה. חלקם של הסיפורים אמתי, ואכן היו לה מאהבים רבים, אבל המוניטין שרכשה בשל המרץ המיני שלה האפילו על הישגיה כשליטה בזיכרון העממי. אם להאמין לכל הסיפורים, לא ברור כיצד הספיקה קתרינה לשלוט על הקיסרות שלה, להרחיב אותה, להתכתב עם וולטיר ולתמוך בנאורות האירופית.

מסתבר שלקיסרית הדגולה היו "אחיות" לא מעטות – שורה ארוכה של נשים, שעלו לשלטון לא בזכות הירושה אלא בכוחות עצמן (כפי שעשתה קתרינה עצמה, שהדיחה ורצחה את בעלה בהפיכת חצר), זכו להשמצה לאחר המוות בהיסטוריוגרפיה. בכל המקרים שמצאתי, ההסבר לשלטונן של נשים אלו היה אחד מן השניים: או פריצות מינית או כישוף, או שניהם גם יחד. האשמות אלה חוזרות לאורך ההיסטוריה בנוגע למספר לא מועט של נשים, אבל לא מצאתי מקרה שבו מלכה לגיטימית, כגון אליזבת הראשונה מאנגליה, הואשמה בכאלה. אויביה הנמרצים ביותר של אליזבת הצליחו רק להאשים אותה בהיותה ממזרה וכופרת.

המקרה הידוע ביותר הוא של תיאודורה, קיסרית ביזנטיון במאה השישית. תיאודורה הייתה שותפה מלאה לשלטון עם בעלה, וכנראה גם הצילה את שלטונו בזמן מרד. במהלך חייה היא גילתה אומץ לב, תושייה ודתיות עמוקה.

אנו חייבים את סיפורי הזימה עליה ל"ביוגרף" החצר, פרוקופיוס מקיסריה, שהותיר אחריו, בין היתר, את "ההיסטוריה הסודית" (ביוונית ה"אנקדוטות") – אוסף רכילות מרושע על הקיסר והקיסרית. הטקסט לא היה ידוע עד המאה ה-17, אז נתגלה בספריית הוותיקן, ומאז זכה לפרסום רב. לדבריו, תיאודורה הייתה שחקנית קרקס וזונה טרם נישואיה ליוסטיניאנוס, וגם לאחר נישואיה הייתה שטופה בפריצות ובזימה. אחד הסיפורים הטיפוסיים שפרוקופיוס מספר הוא על הרגלה של תיאודורה לערוך מופעים בעירום כמעט מוחלט, שבמהלכם פיזרו עבדים על הערווה החשופה שלה גרגרי שעורה שאווזים מאולפים ליקטו. המעניין הוא שלמרות דורות של היסטוריונים שהטילו ספק, הן בהיותה זונה והן בהיותה חשפנית ופרוצה, כולם חוזרים על הסיפורים, כולל על כאלו שלפיהם תיאודורה ויוסטיניאנוס היו שדים ולא בני אדם. מעטים זוכרים את תיאודורה כמי שתמכה בהתלהבות במינות המונופיזיטית, או כמי שהעבירה חוקים להגנת נערות צעירות מפני סרסרות. מה שנותר בזיכרון הקולקטיבי הוא נערת הקרקס שעלתה לגדולה והתחתנה עם קיסר תודות לכישוריה המיניים.

עוד יותר מעניינת היא תיאודורה אחרת, אצילה רומית בת המאה העשירית. תיאודורה, שחתמה על התעודות שלה בתואר "סנאטורית" (senatrix), הייתה זוגתו של רוזן טוסקולום, ואם להאמין לסיפורים עליה, היא ובתה מארוזיה היו "זונות חסרות בושה… ששלטו ברומא כמו גברים". מארוזיה מתוארת כמי שנישאה או ניהלה רומן עם כל גדולי האצולה של איטליה ודרום צרפת באותה תקופה. בנוסף לכך, היא הייתה אמורה להיות פילגשו של האפיפיור סרגיוס ה-III, לו ילדה בן שהפך ברבות הימים לאפיפיור יוחנן XI. לא די בכך, אלא שהיא גם כלאה את קודמו – האפיפיור יוחנן ה-X – עד ליום מותו, ושלטה ברומא במקומו. ההיסטוריונים של המאה ה-19, שבלעו את כל הסיפורים כלשונם, העניקו למחצית הראשונה של המאה העשירית את הכינוי "פורנוקרטיה" או שלטון הזונות.

התעודות המועטות ששרדו מן התקופה אינן מעידות על שליטה ברומא של סנאטורית או של בתה, ובוודאי אינן מעידות על פריצות מינית של השתיים. מה ששרד הוא תרומות של תיאודורה למנזרים. אבל מי שהמציא את תיאודורה ומארוזיה מחדש היה כרוניקאי לומברדי, ליוטפראנד מקרמונה. ליוטפראנד, שכתב חמישים שנה לאחר מותה של תיאודורה – למרות שטען בפירוש בספרו ה"אנטפודוזיס" (Antapodosis, נקמה), שהיה עד ראייה למעשים – טען שמדובר בשתי זונות חסרות בושה, ששלטו כמו גברים בעיר רומא. רצוי לזכור שליוטפראנד היה משרתו של אוטו הגדול, והיה מעוניין לא רק לחסל את חשבונותיו האישיים עם אצולת איטליה, אלא גם להכשיר את פלישת פטרונו לאיטליה, שכללה הדחה של אפיפיור ומנוי אחר. שוב בא גרמני טהור מידות להציל את האפיפיורות המושחתת מציפורניהן של נשים תאוותניות. זה קרה לפני כן עם קרל הגדול, ומאוחר יותר עם מרטין לותר.

הסיפור חוזר על עצמו. דורות של היסטוריונים קבעו שאי-אפשר להאמין לליוטפראנד, אבל חזרו על סיפוריו בהתלהבות גדולה. כמעט כל ספר היסטורי חוזר על ההאשמות כלפי שתי הנשים בתור עובדות, למרות שהמקור מפוקפק ביותר. מכאן נובע מוסר השכל: גם אם זה כתוב בלטינית, זה לא בהכרח אמיתי. מתוך כתביו של ליוטפראנד ניתן להסיק שהוא היה מוטרד בעיקר משלטונן של הנשים, ולא מרמת המוסר שלהן. זה היה פשוט פועל יוצא של הכוח הפוליטי הבלתי טבעי שלהן.

אפשר להמשיך את הסיפור על הפריצות המינית של שליטות לא לגיטימיות לעוד עמודים רבים. הכרוניקות של ימי הביניים המרכזיים, שנכתבו רובן ככולן על ידי נזירים, גדושות בתיאורי נשים מפלצתיות ותאבות כוח, שנעזרו בכישוף ובמיניות כדי להכשיל את הגברים ולשלוט במקומם. ככלל, היסטוריונים אימצו בהתלהבות את הסיפורים הללו. מוסר השכל – אל תאמינו גם להיסטוריונים.

מודעות פרסומת